מאגר סיפורי מורשת

שלום אני נסטור פלדשטיין ואני סבא של יהל סולומון, הוא הבן הבכור של בתי השלישית רויטל.

אני בן 76 ויהל בן 12 ואנחנו נמצאים במסגרת בבית ספר חופים בפרויקט שנקרא: קשר רב דורי.

המטרה של מפגש זה היא לספר לנכד שלי יהל חלקים מעניינים בחיי.

נולדתי בשנת 1945 בעיר בואנוס איירס ארגנטינה בשם נסטור סרחיו פלדשטיין.

נסטור היה מנהיג יווני, סרחיו זה שם ארגנטינאי ופלדשטיין פירושו "אבן-שדה". הורי הם מהגרים שהגיעו בילדותם לארגנטינה. אמי "צ'חה" (חווה בעברית) הגיעה מפולין ואבי "ויקטור" וולף (זאב) ממולדובה.

חוויתי ילדות רגילה ובגיל 6 התחלתי את בית הספר הממשלתי בכיתה א', שם למדתי עד כיתה ו'.

בהפסקות מאוד אהבתי לשחק עם חבריי, ובעיקר אהבתי לשחק כדורגל. כשבגרתי, עברתי ללמוד בבית הספר התיכון.

היה עליי לנסוע אליו באוטובוס חצי שעה הלוך וחצי שעה חזור, משום שהיה רחוק מביתי.

לאחר שסיימתי את התיכון שירתי במשך שנה בצבא ארגנטינה בתור שוטר (היה אז חוק גיוס חובה ), ולאחר מכן הלכתי ללמוד תואר ראשון במדעי החינוך אותו השלמתי עד גיל 22. כל השנים היו לי גם חברים יהודים וגם לא יהודים ולמעט מקרים בודדים לא חוויתי אנטישמיות כלפי.

עליתי לארץ ישראל בגיל 30 לקיבוץ כשהייתי נשוי לאשתי הראשונה לאה (סבתא של יהל), וכבר הייתי אב לשתי בנות- פאולה אלחנדרה (היום איילת) וינינה לאורה (היום ינינה). לאחר מכן נולדה בתי רויטל (אמא של יהל). לאה ואני התגרשנו והתחתנתי בשנית עם סליה (מברזיל) ונולדה לנו נטלי. לסליה יש עוד שני בנים, דני ואיתמר. כל המשפחה הגדולה שבניתי חיה (למעט ינינה) בקיבוץ זיקים. יש לי סה"כ 6 ילדים ו-14 נכדים.

החלטתי לספר ליהל על מעורבותי הפוליטית-חברתית ועל פעולותיי מהתקופה שהייתי נער בן 15 ועד גיל 30.

בחרתי לקרוא לסיפור האישי שלי:  "לגדול עם ערכים חברתיים".

רקע: משנת 1946 עד שנת 1955 שלט במשך 9 שנים בארגנטינה השלטון הפרוניסטי.

פרון חרט על דגל מפלגתו את עקרונות הצדק החברתי וחלוקה צודקת יותר של משאבי המדינה לעם. אבל למרות עקרונות אלו הממשל הפך מהר מאוד לדיקטטורה ובמשך עשר שנים ארגנטינה הייתה תחת שליטה אבסולוטית של שליט חזק ולא דמוקרטי.

כשהייתי בן 10 התרחשה בארגנטינה הפיכה צבאית במטרה להפיל את השלטון הדורסני של פרון. אולם ההפיכה התרחשה ע"י מפקדי צבא ומאותה שנה השלטון בארגנטינה הפך לצבאי. רק לתקופות קצרות חזר השלטון לידי האזרחים בבחירות דמוקרטיות.

בגיל 15 התחלתי להתעניין בפוליטיקה, כבר אז פיתחתי מודעות חברתית ופוליטית והתעניינתי בשכבות הכי חלשות של העם.

חלק מהפעילות שלי הייתה ביקורים בבתי החברים שלי מספסל הלימודים, שידעתי שהם בקשיי יום יום כלכליים. כשהייתי בא לביתם הייתי מביא איתי קצת בגדים וממתקים, להם או לאחים שלהם.

התחלתי לקרוא ספרים בנושאים חברתיים, והתעניינתי אילו מפלגות שמות דגש על צדק חברתי, עזרה לחלש ולזולת.

בנוסף, בחרתי להתנדב ולהיות פעיל בחטיבת הנוער של המפלגה הסוציאליסטית, מפלגה ששמה דגש על הערכים שהיו לי חשובים. ההשתתפות כללה הפגנות המוניות נגד המשטר הצבאי, מפגשים בחוגי בית והסברה על המצב הפוליטי על מנת להשפיע על חברה צודקת יותר.

משבגרתי וסיימתי את חובותיי לחברה, לאחר הלימודים, התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר טכני. לאחר מכן ריכזתי מגמה, הפכתי להיות סגן מנהל ולבסוף מנהל בית ספר.

אפשר לומר שפעילותי הפוליטית והמעורבות החברתית שלי כנער, ראיית האחר, הרצון לעזור ולתרום לחברה הובילו לעסוק בחינוך.

אהבתי מאוד את העשייה החינוכית. עבדתי בבית ספר שהיה ממוקם בשכונת עוני והורי התלמידים לא היו עשירים בכלל. רובם לא ידעו קרוא וכתוב. האלימות בשכונה הזו הייתה גבוהה ולפעמים הבעיות הגיעו גם לחצר בית הספר.

פעם תלמיד איים עליי באיומי סכין והייתה לי התלבטות מוסרית מה לעשות. להגן על עצמי? לתקוף? לנסות להרגיע?

כמובן שדרך הידברות, הרגעה והסברה הגענו לפתרון. הסברתי לו שאצלנו בבית הספר אין אלימות, שאפשר לדבר, להבין ולפתור בעיות.

הוא לבסוף השתכנע, ביקש סליחה ומאותו יום הפך להיות תלמיד למופת. הוא פשוט היה צריך שיקשיבו לו.

דבר נוסף שקידמתי היה הקמת חוגים בלתי פורמליים לצד הלמידה הפורמאלית על מנת לקרב את התלמידים לחשיבה ביקורתית ולא שגרתית וליצור אצלם מחויבות חברתית.

חשוב לי להעביר את הערכים הללו, בעיני הם ראויים לעבור מדור לדור וזאת כדי לשמר את החינוך, התרבות והשורשים.

הזוית האישית

יהל: נהניתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, בגלל שהייתי עם סבא שלי ועשינו יחד דברים מהנים כמו כתיבת הסיפור האישי של סבא והצלחתי גם ללמד אותו דברים טכנולוגיים. באמצעות התכנית הרגשתי שהקשר בינינו העמיק.