מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא יוֹרי והחיים בשנות ה- 60 המאוחרות בדימונה

סבא ואני בפרוייקט
אמא שלי
רק על עצמי לספר ידעתי

הקדמה

במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב-דורי" איה נכדתי ואני, התבקשנו להעלות על הכתב חלק מסיפור חיי. בחרנו לספר על פרק מיוחד וחריג יחסית (לשנות הששים ואולי במידה מסוימת גם היום), שנמשך כ- 6 שנים מחיי בעיירת הפיתוח דימונה (כך כונו אז עיירות העולים החדשים במדינת ישראל הצעירה). סיפור זה מוקדש באהבה מכל הלב לאיה ולשני נכדי הבוגרים ממנה, איתי ואורי.

קצת על עצמי לספר ידעתי – "על קצה המזלג"

נולדתי בתל אביב בבית חולים "הדסה" ששכן אז ברחוב בלפור "סברס" אמיתי… אמי, נולדה בבלרוס ועלתה ארצה בגיל שנתיים ואבי נולד בגרמניה ועלה ארצה בגיל 16.

%d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a7
סבא יורי

עד גיל שנה גרתי בחולון יחד עם הוריי בבית סבי וסבתי, ואז הוריי שבו לגור בקיבוץ להבות הבשן (אותו הם עזבו לקראת לידתי) ועד גיל 6 הייתי בן קיבוץ לכל דבר, לרבות מגורים בבית הילדים, שהיה מעין פנימייה, שכללה את כל צרכינו כמו חינוך, משחקים, טיולים, אוכל, לבוש, בריאות, רחצה, לינה משותפת ופעם ביום בין 4-6 אחה"צ "זכינו" לבקר את הורינו שגרו באוהל שברבות השנים הפך לחדר בנוי. אגב, מנהל הבנייה בקיבוץ להבות הבשן היה אבי "גד הבנאי" הסבא רבא שלך נכדיי וכמובן של איה נכדתי היקרה.

בחופש הגדול לפני כניסתי לכיתה א', הורי עזבו סופית את הקיבוץ ועברנו לגור שוב בחולון, בה גרתי עד גיל 23. ילדותי ונעורי עברו בנעימים במסלול הרגיל, שמונה שנות לימוד בבית הספר היסודי "ביאליק" וארבע שנות לימוד בבית ספר תיכון-מקצועי "אורט יד-סינגלובסקי" שביד אליהו, תל אביב. איך הגעתי לבית הספר בתל-אביב, את שואלת? קמתי ב-6 בבוקר ונסעתי בשני אוטובוסים… בסיום הלימודים קבלתי תעודת בוגר "מכשירנות ומכניקה עדינה" (בבית ספרי לא העניקו תעודות בגרות…). מכיתה ה' השתייכתי לתנועת הנוער "השומר הצעיר" וכך הגעתי בסיום הלימודים עם גרעין שנועד להגשמה בקיבוץ הראל, לחטיבת הנח"ל ובהמשך לנח"ל מוצנח בו הייתי לוחם ומפקד כיתה.

לאחר השחרור מהצבא, עסקתי בכל מיני עבודות ובמקביל למדתי בערבים לבחינות הבגרות. התחתנתי עם סבתא בלהה כשהייתי כבן 23  וכחצי שנה לאחר מכן, החלטנו לרדת דרומה ולהתיישב בדימונה השוכנת בנגב במרחק של כחצי שעה מבירת הנגב באר שבע.

%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94

בדימונה גרנו משנת 1968-1974, הגענו אליה אחרי "מלחמת ששת הימים" ועזבנו אחרי "מלחמת יום הכיפורים" בתום כחצי שנה שרות במילואים. באחד באפריל 1972 נולדה אמך, בתנו הבכורה מיכל.

איך הגענו דווקא ל"סוף העולם שמאלה…" לדימונה???

כזוג צעיר בסוף שנות השישים גרנו כמו היום בתחילת דרכינו המשותפת בדירה שכורה- גם אז כבר היה קשה לזוגות צעירים לרכוש דירה…

בבית הספר המקצועי אורט רכשתי כאמור, השכלה טכנית ולאחר הנישואים בשנת 1968,  קיבלתי הצעת עבודה בדימונה – לשמש כעוזר טכני למנהל הטכני (שהיה במקרה דודי הצעיר) במפעל טקסטיל בשם "סיבי דימונה". במקביל, באותה תקופה שמעתי מאחד מידידי המשפחה על מקצוע מעניין בשם הנדסת תעשייה וניהול שאז נקרא הנדסת ייצור. המעניין במקצוע הזה שניתן ליישמו בתחומים רבים ומגוונים, כמו טקסטיל, אלקטרוניקה, בנקים, חברות ביטוח, בתי חולים, לוגיסטיקה, הייטק, לו-טק  וכו'. הוא גם הוסיף וסיפר שבבאר שבע מקיים ארגון בשם "המכון לפריון עבודה וייצור", לימודי ערב להכשרת טכנאי ייצור – טכנאי תעשייה וניהול. אהה, אמרתי לעצמי, גם משרה טכנית במפעל טקסטיל, גם מגורים זולים, גם לימודים במרחק נגיעה (חצי שעה מדימונה…), גם הפרחת הנגב, גם ציונות, גם מגורים במקום שונה וגם וגם וגם… בקיצור, כך הגענו לדימונה, השוכנת בסוף העולם שמאלה – רק 30 קילומטר מזרחית לבאר-שבע – בירת הנגב. והשאר כמו שאומרים, היסטוריה.

דימונה? או  דימיונה?  או דמעונה?

דימונה היא עיר במחוז הדרום בישראל הממוקמת ברמת הנגב בגובה 550 מ' מעל פני הים. בסמוך אליה ממוקמת הקריה למחקר גרעיני המפורסמת! דימונה הוקמה בספטמבר 1955 כאשר הובאו למקום 36 משפחות של עולים מצפון אפריקה. בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 הגיעו גם עולים ממזרח אירופה שהשתלבו בעיירת הפיתוח הצעירה.

%d7%93%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94

מהיכן שמה של העיר דימונה?

שמה של העיר מוזכר בתנ"ך, בספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים כ"א-כ"ב: "וַיִהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה ְלמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר  וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה…". כבר אז בתקופת התנ"ך דימונה הייתה רחוקה! הקמת הישוב בלב המדבר הייתה מלווה בפסימיות ולכן היו שכינו את דימונה בשמות: "דימיונה" –קשה לדמיין שיש מקום כזה בכלל… "דמעונה"- הרבה דמעות עוד ישפכו במקום הזה…

מי היה "הזקן" ומה היה חזונו?

ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל הצעירה, דוד בן גוריון כונה "הזקן"… חזונו של דוד בן גוריון היה להפריח את השממה וליישב את הנגב וכך הוקמה דימונה יחד עם עוד מספר ישובים. בתום כהונתו כראש ממשלת ישראל הוא עבר לגור יחד אשתו פולה בצריף בקיבוץ שדה בוקר שבנגב, לא רחוק מדימונה. ביג'י (אחד הכינויים של בן גוריון) אמר: "מדינת ישראל אינה סובלת מציאות מדבר בתוכה. אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה!!!"

קצת זיכרונות מדימונה

כשהגענו לדימונה, העיירה בת ה-13 מנתה כבר קרוב ל- 20,000 תושבים ממגוון עדות וגלויות, מעולי צפון אפריקה הראשונים, דרך עולי מזרח אירופה וכלה בעולים מהודו ומילידי הארץ או מוותיקיה. דווקא המפורסמים בתושבי דימונה, בכלל לא היו אזרחי מדינת ישראל או עולים חדשים, אלא קבוצת אפרו אמריקאים שהגיעה מארה"ב, שכונתה "הכושים העבריים", נחזור אליהם בהמשך.

דיור ואיך קונים דירה ב – 4 ₪…

הדירה הראשונה ששכרנו מהמפעל, שהיו בבעלותו מספר דירות, הייתה בת שני חדרים בקומה השלישית (ללא מעלית…) של אחד מבתי הדירות האופייניים לאותה תקופה. היה זה בזמנו הבניין הצפוני ביותר בעיירה והנוף שנשקף מחלון הסלון היה מדברי ושונה מאד מהחולות הלבנים של חולון עיר ילדותנו ונעורינו. בשלב יותר מאוחר, "שודרגנו" לדירת שלושה חדרים (קומה שנייה ללא מעלית) ב"שכונת הניצחון" שהייתה אז שכונה חדשה יחסית והייתה ממוקמת קרוב יותר למרכז העיר. גם דירה זו הייתה רכוש המפעל שהושכרה לנו במחיר נמוך יחסית. אחרי כשנתיים בדירה, המפעל הציע לנו לרכוש אותה במחיר נמוך ממחירי השוק וכך עשינו. זו הייתה הדירה הראשונה שהפכה אותנו לבעלי בית…קנינו אותה במחיר 40,000 לירות– 10,000 במזומן ו- 30,000 משכנתה לא צמודה. 40,000 לירות בתחילת שנות השבעים שווים היום 4 ₪!!! – מה אפשר לקנות היום ב- 4 ₪?!

מטוויית "סיבי דימונה"

אני, כאמור הועסקתי במטוויית "סיבי דימונה" שייצרה חוטים מכותנה וחוטים סינטטיים. מטוויות כותנה באותם זמנים היו מפעלים עתירי עבודת ידיים שהשתרעו על פני שטחים נרחבים למדי. אולמות הייצור היו גדולים ורועשים –  עבורי היה זה  עולם חדש ובלתי מוכר. הנוף האנושי במפעל היה מורכב מפועלי ייצור מתושבי דימונה, כאשר שכבת המנהלים הזוטרים והבכירים הייתה מאוישת בעיקר על ידי תושבים ותיקים, ילידי הארץ ומהנדסים מעולי רומניה בעיקר. בדימונה בכלל ובמפעל בפרט נחשפתי לראשונה בחיי לאוכלוסייה מגוונת ובלתי מוכרת, שהייתה שונה מהאוכלוסייה בה עברו עלי שנות ילדותי ובחרותי.

במקביל לעבודה במפעל, התחלתי בלימודי לתואר טכנאי תעשייה וניהול. הלימודים התקיימו בבאר שבע 3 פעמים בשבוע בשעות הערב כ- 3-4 שעות בכל ערב. הלימודים נמשכו שנתיים, אבל כבר לאחר כמה חודשי לימוד, התחלתי במפעל לעסוק בתחומי המקצוע שרכשתי ומאז ועד פרשתי לגמלאות זה היה תחום עיסוקי כטכנאי ויותר מאוחר כמהנדס תעשייה וניהול. העזר כנגדי סבתא בלהה, עמדה לצידי בפרנסה ובתמיכה בלימודים וגם היא השתלבה מהר מאד בחיי העיירה ובזכותה זכינו לאכול וליהנות ממאכלי המטבח המרוקאי, שאותם היא למדה להכין משכנותינו. השתלבותנו המהירה בחיי העיירה, הייתה בעיקר בזכות דודי, יוסי דרומי (שם משפחה מתאים לדימונה…) שקלט אותי לעבודה, ולאשתו עליזה דרומי, אשת חינוך, ששלבה גם היא את סבתך בעבודה.

לא על הלחם לבדו… גם על הקוסקוס

בדימונה לראשונה נחשפנו למטעמי המטבח המזרחי או ליתר דיוק למטעמי יוצאי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט. המאכל שכבש את חכי יותר מכל היה הקוסקוס המרוקאי שמכינים מסולת. היום, בכל מכולת או סופרמרקט ניתן לקנות קוסקוס מוכן דק, בינוני או עבה במגוון טעמים, אבל אז, הנשים היו מכינות את גרגירי הקוסקוס במטבחים הביתיים או במטבחי המסעדות הקטנות באמצעות מערכת סירים ומסננות מיוחדות. במסעדות, אם זיכרוני לא מטעה אותי היה יום או יומיים בלבד במשך השבוע שהוכן בהם קוסקוס. אבל סבתך כבר אז הייתה בשלנית כשרונית ומהר מאד למדה להכין לנו קוסקוס תוצרת בית משובח וטעים. כדורי הסולת של המאכל, הם חסרי טעם אבל המרק העשיר בירקות ובשר שאותו שופכים על גרגירי הקוסקוס, הוא הקסם האמתי שהופך אותו למעדן טעים ומאד מזין.

"שלג על עירי"

אחד הדברים המדהימים שגילינו לתדהמתנו בדימונה קרה בחורף הראשון שגרנו בה. יום אחד בחודשים דצמבר או ינואר התחיל בעיר המדברית לרדת שלג!!! עד אז לא ידענו בדימונה יכול להיות כל כך קרררר… מסתבר שדימונה ממוקמת על רמה בגובה של כ- 550 מ' מעל פני הים ובשילוב האקלים המדברי נוצרים בה תנאי קור המאפשרים תנאי שלג. במיוחד זכור לי חורף אחד שבו ירדה כמות נכבדה של כמה סנטימטרים שנשארה במשך כמה ימים והעיר נעטפה בלבן. באותו חורף סבתא בלהה הייתה כבר בהריון עם מיכל אמך שנולדה באפריל 1972 ומאז היא שונאת קור…

%d7%a9%d7%9c%d7%92

קריקט בלב המדבר…

תופעה קצת הזויה שנתקלנו בה התרחשה כל סוף שבוע כאשר באמצע המדבר התקיימו משחקי קריקט של קבוצות מעולי הודו שגרו בעיר. משחק הקריקט הוא במקורו משחק אנגלוסקסי של המעמד העליון באנגליה. כאשר אנגליה שלטה בהודו בני המקום התאהבו במשחק וכך יובא המשחק על ידי העולים מהודו לעיר דימונה. כך ראינו אותם משחקים לבושים על פי מיטב המסורת בחולצות, מכנסיים, נעליים וכובעים לבנים.

%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%98-2

יום הכיפורים 1973 – צפירת המשאיות

יום הכיפורים בשנת 1973 חל ביום שבת. מערב יום שישי בערב שהיה כמובן ערב חג, על העיר דימונה ירדה קדושת החג ושקט השתרר ברחובות. התושבים הלכו ברובם לבתי הכנסת וחלקם עטופים בטליתות בדרכם לתפילות. ליד ביתנו, בשכונת הניצחון, היה מגרש חניה מאדמת המדבר, שבו חנו כמה עשרות של משאיות כבדות מסוג סמי- טריילר שהובילו בכל ימות השבוע משאות עבור מפעלי ים המלח ועבור מפעלי הפוספטים וכו'. ביום שבת בבוקר בסביבות השעה 10:00, לפתע נשמעו כל כמה דקות התנעות של משאיות, הנשמעות כמו צפירה של קטר רכבת. צפירות המשאיות באמצע יום הכיפורים הייתה מפתיעה ביותר ולאחריה נשמע קול התנעתם של המנועים הגדולים והחזקים. זמן קצר לאחר מכן החלו המשאיות לנוע לכיוון הכביש הראשי המוביל לבאר שבע או לאילת.

היינו בדרכינו לבית הכנסת וכבר בדרך פגשנו אנשים לבושי מדים שסיפרו שמשהו מתרחש ושהזעיקו אותם טלפונית מהצבא. יותר מאוחר לקראת השעה 14:00 החלה לרוץ שמועה שעוד מעט יתחילו שידורי הרדיו. יש לזכור שעד יום כיפור זה במהלך כל ימי הכיפורים מאז הקמת המדינה שידורי הרדיו הפסיקו לפעול במהלך יום החג. אומנם, כאשר פתחנו את הרדיו לקראת שעה 14:00 החלו להישמע ברדיו חדשות שסיפרו על קרבות עזים המתחוללים באזור תעלת סואץ באזור רמת הגולן. כמו כן התחילו לשדר ברדיו סיסמאות עבור חיילי המילואים. לא זוכר מתי אבל בשלב כל שהוא שמעתי את סיסמת – "חטיבת הצנחנים" שלי ואז ארזתי תרמיל עם מדים, לבנים, גרביים, כלי רחצה וכו'. נפרדתי לשלום מסבתך ומאמך התינוקת בת כשנה וחצי והלכתי לתחנת המשטרה ממנה אספו את חיילי המילואים בדימונה העלו אותנו לאוטובוסים לקחו אותנו למחנות הצבאיים השונים. זו הייתה תחילתה של המלחמה הקשה ביותר של מדינת ישראל מאז הקמתה. מדינות מצריים וסוריה תקפו אותנו בהפתעה בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת. הייתי מגויס כאמור, במשך למעלה מחצי שנה וכל הזמן הזה היחידה שלי נלחמה ושרתה ברמת הגולן. אחד השירים המרגשים של התקופה היה של יהורם גאון: "המלחמה האחרונה"- "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה שזאת תהיה המלחמה האחרונה…" קישור  לשיר

 

העבריים מדימונה "הכושים העבריים"

העבריים מדימונה הגיעו לישראל מארה"ב כקבוצה דתית קטנה שמנתה כשלושת אלפים איש רוב חבריה גרים בקהילה שיתופית בעיר דימונה. הם נחשבים לחלק מקבוצה דתית גדולה יותר , המונה כ- 40,000 איש אפרו אמריקאים החיים בארה"ב ונקראת "הישראלים העבריים השחורים" (Black Hebrew Israelits). דירתנו השנייה בדימונה הייתה בשכונת הניצחון שאליה הגיעו גם העבריים מדימונה. באותם זמנים לא גרו בישראל אנשים בעלי צבע עור שחור וזאת הייתה תופעה נדירה. אבל עבורנו היו אלה שכנים קרובים שגרו באותה שכונה.

המקהלה

%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%94

מצעד יום העצמאות 1968 בירושלים – סיפור מפחיד מהסרטים!!!

מאז קום המדינה ועד 1967 כל שנה ביום העצמאות התקיים מצעד צבאי באחת הערים הגדולות. לאחר מלחמת ששת הימים התקבלה החלטה על ידי ממשלת ישראל לקיים מצעד צבאי אחרון בירושלים ובשנים הבאות לא לקיימו. לקראת המצעד קיים צהל חזרות רבות יום או יומיים לפני המצעד עצמו התקיימה בלילה חזרה גנרלית. חבר מהעבודה הציע לנו לנסוע אתו לצפות בחזרה הגנרלית וכך יצאנו במכוניתו יחד עם עוד אדם נוסף בשעות הצהריים לירושלים. בסיום החזרה, שבנו הביתה לדימונה ונסענו על כביש המוליך לבאר שבע דרך חברון. דרומה מחברון זהו כביש מפותל  העובר דרך רכסי הרים וגבעות. נהגנו החביב השכים קום בשעה חמש באותו בוקר, עבד יום שלם, נהג את כל הדרך מדימונה לירושלים, צפה במשך כמה שעות במצעד ונהג בדרך המפותלת שליד חברון.

באחד הפיתולים שמאלה הוא נהג במהירות גבוהה מדי והרכב הגיע לצד השמאלי של הכביש כאשר שני הגלגלים השמאליים ירדו לשולים שהיו נמוכים מהכביש. כל ניסיונותיו להחזיר את הרכב לכביש עלו בתוהו ופתאום מצאנו את עצמינו עפים באוויר אל התהום… זכורה לי עד היום התמונה מהסרטים של המכונית העפה באוויר וצונחת כלפי מטה. בסופו של דבר פגעה המכונית בצלע ההר והחלה להתגלגל עד שהגיעה לקצה המדרון, כ-20 מטר מתחת לכביש, ונעמדה על ארבעת גלגליה מול סלע ענק, שזהר באור צהוב!!! במיוחד זכורה לי ההרגשה הנוראה של חוסר האונים במהלך הגלגולים שנראו כבלתי נגמרים… כל מה שחשבתי באותן שניות מפחידות בהן נזרקנו (לא היו אז חגורות בטיחות מאחור) בתוך הרכב מצד לצד זה "מתי הסיוט הזה עומד להיגמר…" בסופו של דבר נחתנו למטה בקצה הוואדי על הגלגלים.

אחר כמה שניות של שקט יוסי הנהג, שאל אם הכל בסדר וקרא לנו לצאת מהר מהרכב מפני שהוא חשש שהרכב עולה באש כי פנסי הרכב הצהובים האירו את הסלע הגדול. באופן מפתיע כל דלתות הרכב לאחר הגלגולים הרבים נפתחו, כולנו יצאנו מתוך הרכב ולמרבה הפלא כולנו בחיים, בריאים ושלמים, למעט מספר  מכות יבשות שנעלמו לאחר כמה שבועות. רק לאחר שעליתי בקושי רב במדרון התלול בחזרה לכביש, עדיין המום מהחוויה המפחידה, רק אז קלטתי שחיינו ניצלו בנס… עמדתי שם למעלה, הבטתי במכונית החבוטה אי-שם בתחתית הוואדי ופתאום קבלתי פיק ברכיים שנמשך דקות ארוכות…

זה מה שקרה לפני כמעט 50 שנה!!!

 

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – התיישבות בנגב

הזוית האישית

זוית אישית מסבא יורי

כאשר איה שאלה אותי בפעם הראשונה, לפני למעלה משלשה חודשים, אם אני מוכן להשתתף בפרויקט, מיד הסכמתי להשתתף בו למרות שבעצם ידעתי על אודותיו מעט מאד. כבר מהמפגש הראשון הבנתי שזאת עומדת להיות חוויה ייחודית של נכדה-סבא שבה איה תיחשף לחלק מסיפור חיי. הרגשתי מהמפגש הראשון התממשה במלואה וכל יום מימי החמישי, במשך עשרת המפגשים, מצאתי את עצמי מצפה כבר ליום ששי ולמפגש המהנה ביני לבין נכדתי האהובה איה, המכונה בפי גם איוצ'קה. תודה מכל הלב לך איוצ'קה, הפרויקט הזה ישמר על לוח לבי לעד!!! באהבה סבא יורי. תודה מיוחדת ליוזמי הפרויקט ומלוויו מטעם בית הספר ומיוחד למורה קרן שהנחתה, עזרה וסייעה לכל אורך המסע הנפלא.

זוית אישית מאיה פלד

הפרויקט סיקרן אותי מהרגע הראשון שהציגו אותו בכיתה. היה נראה לי כיף לעשות פרויקט עם סבא ושמחתי כשהוא הסכים להשתתף. לאורך התהליך למדתי על סבא ועל המשפחה הרבה דברים שלא ידעתי והיה נחמד מאוד לשמוע סיפורים מההיסטוריה המשפחתית. בכל יום שישי הייתי מחכה למפגשים ונהניתי מכולם, במיוחד מהסיור המשותף שעשינו בבית התפוצות. זאת הייתה חוויה משותפת נעימה ומלמדת ואני מרגישה שעכשיו אני אפילו יותר קרובה לסבא ממה שגם ככה הייתי קודם. תודה לסבא שהסכים להשתתף והשקיע כל כך הרבה זמן ומחשבה בהכנת הפרויקט. ותודה למורה קרן שליוותה אותנו.

מילון

מטוויה טקסטיל
מפעלים שמייצרים חוטים

ציטוטים

”דיור ואיך קונים דירה ב – 4 ₪...“

הקשר הרב דורי