מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים איתן סבא של מאיה, באתי לבית הספר לספר למאיה נכדתי על הילדות שלי במדינת ישראל בראשית ימיה. נולדתי בטירת הכרמל בספטמבר 1952 בבית חולים רמב"ם בחיפה. להורי שלמה וסימי איטח שהגיעו ממרוקו בשנת 1948 מהעיר פאס.

שלמה אבי היגע לארץ במסגרת התארגנות ספונטנית של קבוצת צעירים ממרוקו ,מהעיר פאס, שעלו בדרך לא דרך לישראל והיגיע למעברת שער העליה בחיפה. סימי אמי עלתה לארץ בעקבות האהבה לשלמה וכך שניהם נפגשו שוב בארץ כעולים חדשים צעירים וכשנה מאוחר יותר התחתנו והקימו בית בישראל, בישוב טירת הכרמל, שבמורדות הכרמל הדרומי.

במלחמת יום העצמאות אבי שלמה השתתף כלוחם בגזרת הצפונית ומאוחר יותר הקים מספרה בטירת הכרמל ועד יום מותו היה ספר. רק לצורך ההיסטוריה, מקום ילדותי טירת הכרמל היה כפר ערבי נטוש, במהלך מלחמת העצמאות הערבים שגרו באיזור טירת הכרמל נטשו את בתיהם וברחו ללבנון. הסיפור היה שבלילה לוחמי הפלמ"ח מחטיבת כרמלי, גלגלו חביות מלאות באבנים במורד הוואדי, זה השמיע רעש חזק שהפחיד את התושבים הערבים והם ברחו באימה מחשש שמגיע כוח צבאי גדול. בתיהם הנטושים של הערבים שימשו את העולים החדשים שהגיעו לארץ, בית כזה היה ביתם הראשון של הוריי. שלמה וסימי איטח.

לצד הבתים הערבים הוקמו שתי שכונות של צריפים קטנים שבהם גרו העולים שהגיעו מידי יום ביומו לישראל. ברור שהתנאים לא היו קלים, "לוקסוס" לא היה שם. תנאי המחיה בשכונת הצריפים היו קשים מאוד חם מאוד בקיץ וקר ורטוב מאוד בחורף, שטפונות, גשם שחודר לתוך הבית, מרטיב את הכל ומציף את הרצפה.

אחד מזכרונות הילדות שלי הוא שאני, ילד קטן הולך לבית הספר עם ילקוט על הגב מגיע לואדי מלא במי גשמים, שהיה צורך לחצות אותו על מנת להגיע לבית הספר. ההורים שלנו לקחו יוזמה, התגבשה קבוצת הורים צעירים, שנשאה את הילדים עם התיק על גבם העבירה אותם את הוואדי וכך הגענו לבית הספר להתחיל יום הלימודים. זה היה בבית הספר היסודי שנקרא ממ"ד (ממלכתי דתי), שלמדו בו עד כיתה ח'.

לקראת סיום כיתה ח' היה מבחן מסכם שנקרא סקר והוא היה מבחן מאוד משמעותי לגבי המשך הלימודים המתח וההתרגשות היו רבים זה היה מעין מבחן בגרות "למזלי" עברתי את המבחן בהצלחה ולמעשה זה היה מבחן הקבלה לבית הספר תיכון מקצועי על שם א. שוב. בשכונת שפינצק. בית ספר התיכון היה בשבילי גיבוש והכרות עם נערים ונערות אחרים מכל רחבי העיר חיפה ומכל העדות. באתי ממקום קטן ופתאום הבנתי מהו קיבוץ גלויות, ראיתי את כל הצבעים של החברה הישראלית המתהווה.

בחופשות הקיץ לא חוויתי קייטנה או חופשה בים אלא עבודה במפעל בטירת הכרמל שנקרא "אוטו קרס". זו הייתה חוויה לעבוד עם אנשים בוגרים וללמוד מקצוע (מכונאות רכב) וכך בגרתי סיימתי שלוש שנות תיכון שזה היה בזמנו פרק זמן הלימודים בתיכון.

המשכתי בחיי והתגייסתי לצה"ל בגיל 17 וחצי, אני זוכר שבטירונות לימדו אותי להתגלח לראשונה בחיי. כחייל בשרות סדיר שירתי בסיני כמכונאי טנקים בחטיבה 7 – חטיבת השריון. לצערי, עברתי יחד עם החטיבה את החוויה קשה שאותה אני נושא בליבי – מלחמת יום הכיפורים, בה שירתי בסיני. המלחמה הייתה ארוכה מאוד וקשה. חבריי מהילדות שליוו אותי לאורך חיי מהילדות נהרגו לצדי, התקופה הזאת הייתה קשה מאוד בשבילי ונחרתה בזיכרוני עד היום.

במהלך המלחמה לא הייתה אפשרות ליצור קשר עם המשפחה, כי לא היו טלפונים כמו היום, בטח לא סלולריים. במשך תקופה ארוכה הורי לא ידעו מה קורה איתי, כשלא יצרתי קשר עם הורי הם מאוד דאגו לי. אבי, שהיה דאגן במיוחד החליט שהוא ישאר בכניסה למשרדי קצין העיר בחיפה עד שיתקבל מידע כלשהו עלי. לצערי, נפצעתי ברגל וחבר מהישוב שלי ראה אותי במקרה וסיפר על כך להורי מה שהגדיל את הדאגה שלהם אלי. לאחר חודשיים וחצי קבלתי בהגרלה הזדמנות לנסוע הבייתה זו היתה יציאת מצריים האישית שלי, יצאתי מהעיר סואץ שבמצרים שם היו כוחות צה"ל. נסעתי במשאית פתוחה ורועשת לכיוון הבית, צפונה, לטירת הכרמל. לאחר חודשים שלא הייתי בבית לא ראיתי את הורי אחיי ובני משפחתי, הייתה בי התרגשות רבה רציתי כבר להגיע. נראיתי כמו "איש המערות" השיער היה ארוך מלא בחול המדבר, את פני עיטר זקן והמדים שלי היו מלוכלכים. הייתי חמוש ברובה מסוג קרל גוסטב של קצין מצרי. הגעתי הביתה דפקתי בדלת, אך איש לא פתח את הדלת כי פחדו שזה משהו מקצין העיר, הבא להביא בשורה רעה למשפחה. צעקתי בקול: זה אני! חיים! תפתחו. את המפגש הזה שלי עם בני משפחתי, הורי ואחי אני נוצר עמוק בתוך הלב.  כל חיי משפחתי הייתה חלק משמעותי וחשוב עבורי, אני מאמין בכל ליבי: ש"כבוד  להורים זו ברכה לחיים". ככה נהגתי כל חיי ומקווה שאני מנחיל את המורשת הזו גם לילדי.

במהלך המלחמה היו מגיעים אומנים להופיע מול החיילים כדי להעלות את המורל של הלוחמים הזמרות יפה ירקוני וששונה דמארי היו מגיעות ושרות לפי החילים ובסוף ההופעה יכולנו להעביר דרכן דרישות שלום למשפחות שלנו, הינו רושמים על פתקים את השמות של המשפחות וכך היו מקבלים ד"ש מהחיילים שבחזית.

בתום שרות של ארבע  שנים ושנה בשירות קבע, השתחררתי. הדודים שלי המתינו לי עם מקום עבודה, אפילו לא זכיתי לחופשת שיחרור כמו שהיום זוכים הילדים שלנו. לא יצאתי לטיול הגדול של אחרי הצבא, למרות שהיה מגיע לי כי עברתי מלחמה כל כך קשה וכואבת. בתום השירות הצבאי, החיים המתינו לי.

בתום שנתיים עבודה במפעל "חישולי כרמל". הבנתי שאם אני מצפה להתחיל את חיי עם תנאים מינימליים עליי לבצע מהלך ולגייס כסף במקומות אחרים, ולכן יצאתי לעבוד באירן, חוויה מדהימה להכיר מקומות חדשים, אנשים אחרים ולחוות טיולים ואתגרים אחרים. תקופה זו הסתיימה אחרי שנה כאשר הותרענו שמגיע לאירן מנהיג חדש וקיצוני בשם אייטולה חומיני, שהיה מנהיג דת קיצוני ולא ידידותי לישראל. לאחר חילופי השלטון באירן חזרתי לישראל, לשמחתם הרבה של הורי הדואגים. חזרתי לארץ ולטירת הכרמל.

יום אחד יצאתי עם אחיין שלי לטייל בהדר ובתור למונית עמדה לפני נערה יפה שמשכה את תשומת ליבי, זאת הייתה הכרותי הראשונה עם אישתי לעתיד. הכרתי את אשתי לעתיד, יפה. נישאנו ונולדו לנו שלושה ילדם שלומי, ניר ושירן.

למעשה באותו שבוע שבו נישאתי גם התחלתי בעבודתי כאזרח עובד צה"ל במספנת חיל-הים, עד יום זה. אני מרגיש שאני תורם תרומה משמעותית למדינה שלי שאני כל כך אוהב, אני חושב שהמדינה היא מתנה לילדים שלנו וכדאי שיהנו ממנה וישמרו עליה.

ברור שכרגע רוב מעייני ושמחתי הם משפחתי, אשתי, שלושת ילדיי, כלותיי וחתני ובעיקר שבעת נכדיי שהם המתנה הכי יקרה בחיי. עבורי המשפחה מאז ומעולם הייתה הערך החשוב ביותר בחיים. בין תחביביי אני כותב שירים למגירה. אני כותב שירים על הרגשות שלי ועל מה שעובר החיים. אני כותב לנכדים שלי שירים כדי לשמח אותם.

הזוית האישית

סבא חיים איתן: נהנתי להגיע לבית הספר "הבונים", שבו לומדת הנכדה שלי ולשתף את הסיפור שלי ולשמוע גם סיפורים של אנשים אחרים. זה החזיר אותי לתקופות רחוקות הקשורות להיסטוריה של מדינת ישראל. נהנתי לספר למאיה הנכדה שלי על הילדות שלי, כדי שתבין כמה החיים היו שונים כשאנחנו היינו ילדים במדינת ישראל הצעירה.