מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, אלכס, נולד בתל אביב, בשנת 1944. הוא גדל בנס ציונה ולמד שם בית ספר ממלכתי א'. בהמשך, עבר לבית ספר תיכון ברחובות, כי בנס ציונה לא היה בית ספר תיכון. לא היתה באותה תקופה חטיבת ביניים ולכן, הוא למד 8 שנים בבית ספר יסודי ו- 4 שנים בבית הספר התיכון.

סבא שלי נסע לאיטליה ללמוד הנדסה רפואית, מקצוע שלא היה קיים אז בארץ. הלימודים היו בטכניון בעיר מילאנו שבאיטליה. העיר ידועה במזג אוויר הקשה שלה: ערפל כבד, גשם, שלג וקור. באחד הערבים, מרוב שעמום, סבא שלי החליט שהוא יוצא למועדון היהודי בעיר, על אף מזג האוויר הגרוע .אותו רעיון היה גם לבחורה צעירה, יהודייה מדרום אפריקה, בשם הילרי. שם הם נפגשו.

הילרי הגיעה למילאנו ללימודי אופרה ומוזיקה, עם מלגה של ממשלת דרום אפריקה. לאחר שנתיים של הכרות הם התחתנו בארץ. לאחר מספר שנים, נולדה אימא שלי: שקוראים לה שלי ולאחר מכן, נולד דוד שלי שקוראים לו דיויד.

הדוד שלי דיויד

דיויד היה פשוש ילד קטן, שאהב דברים מסוכנים, כמו: לטפס על הגג של גן הילדים. הוא מאוד התקשה בלימודים בגלל הפרעות קשב וריכוז. אימא שלי היתה מקריאה לו את כל החומר הלימודי וכך הוא עבר את בחינות הבגרות. למרות הכול, החלום של דיויד היה להיות רופא. מקצוע כמעט בלתי אפשרי למי שמתקשה בלימודים. הוא התגייס לחייל הצנחנים ובחר בקורס חובש קרבי וסיים אותו בהצלחה.

בגמר הצבא, נסע לדרום אמריקה ל- 7 חודשים, חזר לארץ, כי סבא שלי היה צריך לעבור ניתוח מעקפים. הוא עדיין נשאר עם החלום להיות רופא. לאחר שהשתתף במלחמת לבנון השנייה במילואים, הוא התקבל ללימודי רפואה למרות ועל  אף הכול. היום דיויד רופא מנתח בבית חולים במרכז הארץ.

מסקנה: אין דבר העומד מפני הרצון !

אמא שלי למדה ארכיטקטורה ועיצוב פנים.

סבא שלי סיים את לימודיו באיטליה והתמחה באלקטרוניקה רפואית. בישראל הוא התחיל לעבוד בחברה שעסקה בתכנון של מכשור רפואי למערכות צנתור וטיפול נמרץ. הוא עבד בחברה במשך 18 שנה בתפקידים של מהנדס פיתוח/ מנהל הנדסה.

לאחר מכן, עבר לחברה שעסקה בפיתוח של מכשירי רישום של גלי לב, לשימוש של חולים בבית ולשידורם למוקדי חירום. עבד בחברה במשך 24 שנים ויצא לגמלאות בגיל 74.

סבא מספר:

"ההורים שלי נולדו באירופה. אימא שלי נולדה באוסטריה ואבא שלי נולד בפולין. ההורים של אבא שלי עלו לארץ לפני שנת 1940. סבא שלי מכר את מפעל הטקסטיל שהיה לו בעיר לודז'. הוא עלה לארץ עם ארבעת ילדיו ואבי היה יחד עם אמי באיטליה הוא למד שם רפואה ואמא שלי למדה מוסיקה ואופרה. סבא שלי הקים בארץ מפעל טקסטיל בשם "כיתן" בהדר יוסף ליד תל אביב, הוא קנה בית גדול בנס ציונה, וכל המשפחה גרה בבית הזה. בנוסף הוא קנה פרדס בין נס ציונה לבית עובד. כמו כן, הוא בנה בית משותף בתל אביב ברח' ביאליק 18, שהוא נכס לשימור. כאשר במשך השנים לקראת שנות ה- 40, הוריי עלו לארץ מאיטליה בזמן השלטון הבריטי.

ההורים של אימא שלי הומתו על ידי הנאצים. אמי ושאר האחים והאחיות שלה, ניצלו מהמוות. אחות שלה ברחה לשוודיה, אח אחד ברח כילד לרוסיה ומשם לפולין ואח נוסף, שגם למד רפואה באיטליה, עלה לארץ עם ספינת מעפילים.

בני המשפחה של אבי עברו מנס ציונה לבית בתל אביב ובנס ציונה נשארו הוריי עם סבא וסבתא שלי. סבא שלי היה חולה ואבא שלי כרופא טיפל בו. באחת הנסיעות מנס ציונה לתל אביב, האוטובוס עבר בכפר הערבי יאזור. הערבים נהגו לירות על אוטובוסים. סבא שלי נפגע מכדור בריאה, ומאז בריאותו התדרדרה.

אנחנו גרנו בקומה העליונה בבית בנס ציונה ושם היה לי חבר טוב שקראו לו מיקוניס, זה היה תרנגול חום שהייתי מאכיל אותו. כמו כן, היו שם תרנגולות שהטילו ביצים. זה היה חשוב מאד, כי אז היתה תקופת הצנע בארץ וכל אדם קבל תלושי אוכל, שלפיהם סיפקו מזון למשפחות. לכן, יכולנו להחליף ביצים עם מוצרים אחרים.

בגיל 6 נכנסתי לכתה א'. בית הספר היה מול הבית שלי והיתה לנו מורה נהדרת שקראו לה פיוטה. בכתה ד' פתחו מגמת נגרות וציידו את בית הספר עם ציוד הנגרייה הנדרש. היה נהדר. בגמר כתה ח', הסתיימה תקופת בית הספר העממי. לאחר מכן, התחילה תקופת בית הספר התיכון, שאותה עברתי ברחובות כי לא היה תיכון בנס ציונה באותם ימים.

הזוית האישית

אלכס: שמחתי להגיע בכל שבוע ולספר לרון על הילדות שלי. זה היה זמן איכות שאין לו תחליף.

רון: שמחתי שסבא הגיע כל שבוע, הכרתי דברים חדשים שלא ידעתי עליו.

נתנאל: אני מאחל לסבא של רון בריאות והרבה שמחה.