מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל שהרבני, משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שרה ומביאה את סיפור ילדותה.

סבתא שרה נולדה בגטו

"עד גיל 11 לא ידעתי שום דבר על ההיסטוריה שלי. בגיל יותר מאוחר נודע לי שנולדתי בגטו בלבוב, שהיה אז בפולין ואימי השליכה אותי, עטופה בשמיכה מעבר לגדר הגטו לעבר מריה, שהייתה השכנה של הורי והייתה מוכנה לדאוג לי ולשמור עלי כדי לשרוד את המלחמה. אני בכלל זוכרת מעט מאוד ובוודאי לא מהגיל המוקדם הזה. אולי משום שלא סופר לי כלום וחייתי במין בלבול, לא הבנתי מה קורה איתי ולמעשה לא ידעתי אם ככה צריך להיות, הייתי ילדה שחיה באי הבנה בקשר לחיים.

העלייה לישראל בסיום המלחמה

בסיום מלחמת העולם, הגיע אדם לא מוכר שאמר שהוא האבא שלי. אחרי זמן מה הוא הגיע עם אישה צעירה והציג אותה כאמא שלי. יכול להיות שקיבלתי כל אמירה כאמת מוחלטת. אבא שלי היה פעיל ציוני עוד לפני המלחמה והיה מהמארגנים של פעולות "הבריחה" מארצות אירופה, ההרוסה והאנטישמית. יצאנו לכיוון ישראל בדרך ארוכה ומסוכנת, מכל המסע הזה אני רק זוכרת את האנייה עוגנת במצרים ושם, לנה, "האמא שלי", קנתה לעצמה תיק, עליו היו חרוטות הפירמידות המצריות.

ההפלגה הזאת הייתה סיוט, מכיוון שהקאתי כל הזמן, כנראה מהגלים שהיכו באנייה. הרגש היחיד היה פחד, על כל דבר שאמרתי או עשיתי קיבלתי מכות מה"אמא" שלי. אבא שלי היה עסוק בענייני הציבור, אירגן את העולים, אירגן את המפלגה (פרוגרסיבים) וכמעט לא היה בבית. אחרי שנה בערך, הועברתי לבית היתומים "מוסד אהבה", שגם משם אני זוכרת מעט מאוד. זכור לי מקרה שבו שוטטתי בחצר וראיתי קבוצת נשים לבושות מאד יפה ועל השולחן הייתה צלחת עם דובדבנים. נמשכתי לשולחן לעבר הדובדבנים ואז אישה אחת הגישה לי זוג דובדבנים וליטפה לי את הראש וזאת הייתה הפעם היחידה עד אז שמישהו ליטף אותי.

ילדי חוץ בקיבוץ

שנים אח"כ, העבירו אותי לקיבוץ. סבא ואני היינו "ילדי חוץ". מונח שהשתמשו בו כדי לתאר ילדים שלא נולדו בקיבוץ ובדרך כלל ללא הורים. הייתה לנו היסטוריה דומה, שנינו ניצולי שואה עם כל הקשיים שנובעים מהמושג הזה. מדרך הטבע אנשים דומים, בעלי היסטוריה משותפת וחלומות דומים ואהבה ביניהם, מתקרבים זה אל זה וכך היה גם איתנו. לא היה תענוג גדול לחיות כיוצאת דופן בחברת התלמידים, וכך סבא שחשב שאני חכמה ויפה "הציע" לי חברות. הוא היה מבוגר ממני וגבר חכם ואוהב, ראיתי בו איש מיוחד וכך התאהבנו ולאחר זמן החלטנו להתחתן. בקיבוץ התחתנו כמה זוגות ביחד, כך שנישאנו עם עוד שלושה זוגות, וכל היתר היסטוריה.

מיד אחרי הנישואין עזבנו את הקיבוץ ולא הייתה לשנינו משפחה, נאלצנו לחפש מיד עבודה בחיפה. סבא החליט ללמוד בטכניון ועבר את הבחינות, אני עבדתי בהתחלה ללא מקצוע ואחר כך התחלתי לעבוד במשרד האוצר. בזמנו, בהנהלת החשבונות התחילו לעבוד עם מכשירים חדשים של אי. בי. אם. (IBM) וכך יכולתי להמשיך עד שסבא סיים את הטכניון וקיבל תואר דוקטור. אז עברנו לגור ברחובות, עם שני ילדים חמודים, היינו כבר משפחה. הייתה הרמוניה בינינו והילדים גרמו לנו אושר רב.

ברחובות סבא עבד בנחל שורק כמדען ואני גם עבדתי בשורק במקצוע גרפיקאית. הילדים למדו בבית הספר שפרינצק ובקציר, ואז הצטרפה בת נוספת ולמדה באותם בתי הספר. סבא יצא לשבתון במעבדה בשיקגו, ולילדים זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה.

הזוית האישית

סיפור ילדותה של סבתא שרה כיתומה, כניצולת שואה וכילדת חוץ בקיבוץ.