מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי פנינה

סבתי נולדה בתאריך 8.09.1948 בעיר מארסה (ליד העיר טוניסיה) שבמדינת טוניסיה.

כשהיתה כבת תשעה חודשים עלתה המשפחה לארץ ישראל בשנת 1949 בהפלגה באוניה הקרויה "נגבה". סבתי נקראה במקור בשם פרנונד על שמה של דודתה מצד אביה שנפטרה בטוניס אך כשהגיעו ארצה עוברת שמה לפנינה.

כשהגיעו ארצה הם השתכנו במעברת חצרים (הם חיו באוהלים)  שם נולדו לסבתי 2 אחים תאומים אך הם נפטרו בעודם תינוקות ממגפה של דלקת ריאות ששררה במעברה, עקב התנאים הסניטריים הירודים. משם עברו לגור בפחונים במושב גילת ואז הם עברו לבית קטן (32 מ"ר) בשכונה א'. סבתי מספרת שכשהגיעו לבית החדש כרעה אימה על ברכיה ונשקה את הבטון של הבית מרוב התרגשות.

כאשר שכנם עזב את ביתו, ולאור העובדה שמשפחתם התרחבה ומשום שלא השיגה אימה את האישורים המתאימים, נאלצה אימה לפרוץ בכוח לבית השני והם גרו בשני הבתים. אז הם כבר היו 8 נפשות בבית.

סבתי למדה בבית הספר בר אילן בשכונה א' שם היו לה 2 חברות טובות: ימימה (שהיא בקשר איתה עד היום) ועליזה. סבתי זוכרת מורה אחת לטובה, שמה היה צילה. אחד ממוריה היה אחיו של סבי גיסה לעתיד, שמו היה דניאל. סבתי אהבה במיוחד את המקצועות כלכלת בית וספרות. לא היו אז תלבושות אחידות אך המשמעת היתה חזקה מאוד ונוקשה מאוד. סבתי מספרת שאחד העונשים היותר שכיחים היה לכתוב 100 פעמים על הלוח משפטים כמו "לא אתחצף למורה יותר לעולם".

היה טיול פעם אחת בשנה אך לא תמיד יכלה סבתי לצאת אליו עקב בעיה כלכלית שהייתה לאחר העלייה לארץ. בבית הספר היה חדר אוכל שבו הכינו התלמידים הבוגרים את ארוחת הצהריים לכל בית הספר. כשהייתה סבתי בכיתה ח' היא עזבה את הלימודים כדי לצאת לעבוד ולעזור כלכלית למשפחתה.

סבתי מספרת על הבילוי שהיה נהוג כשהייתה בגיל הנעורים: בערב מוצאי שבת היו יוצאים כל הצעירים אל הרחוב הראשי ולמי שהיה כסף היה קונה גלידה. אחד הבילויים האהובים היו ריקודי העם ביום העצמאות.

סבא שלי

סבי נולד בשנת 1946 בלוב, התאריך המדוייק אינו ידוע משום שהוא לא נולד בבית חולים אך ממה שהצליח להבין מאימו הוא נולד בחודש אוקטובר לכן בחר בתאריך 10.10 כמו כן גם שנת הולדתו אינה בטוחה לגמרי משום שכשהגיעו לארץ שיקרו רוב העולים לגבי גילם של הילדים והזקנים כדי לקבל ביטוח לאומי יותר שנים ובהקדם האפשרי (עקב המצב הכלכלי הקשה), לכן את גיל הילדים הורידו בשנה עד שנתיים ואת גיל הזקנים העלו בשנתיים שלוש.

סבי עלה לארץ כשהיה בגיל שנתיים. הוא מספר שכשהיה קטן (עוד בלוב)  היה שר לפני שהיה נרדם שיר שהוא כתב (בערבית):

"פלשתינה שלי, יש בה רכבים שלי, יש בה מכוניות שלי, יש בה הרבה ח'לווצ'י (ממתק שאביו נהג להכין), והכל הכל שלי!"

כשהגיעו לארץ שם משפחתו עוברת מאלל שמשמעותו ירח בערבית לובית ל: אל-על בעל המשמעות הדומה: למעלה בשמיים. סבי מספר כי בזמן שהיו במעברה לקחו כמה פעמים את הילדים למחנות משום שהייתה סכנה במעברה (כמובן שהחזירו) הוא סיפר לי שהוא היה במחנה הבנים ואחותו הייתה במחנה הבנות ושהם היו נפגשים בגדר ומדברים.

הוא זוכר שבבקרים היו נותנים לכל ילד מברשת ועליה משחת שיניים והם היו עומדים בתור לשירותים אך משום שאף אחד מהם לא ידע מה לעשות עם זה ולא הסבירו להם הם עשו כל אחד מה שעשה קודמו: פתח את הברז שטף את המשחה מהמברשת ויצא. לאחר מכן הם עברו לשכונה א.

איך הם נפגשו?

הם מספרים כי סבי היה הולך בפארק בעוד סבתי הייתה משחקת עם חברותיה בכדור, הוא היה "מציק" להם משום שסבתי מצאה חן בעייניו, הוא היה זורק להן את הכדור ובזמן שחברותיה היו רצות להביאו הוא היה מדבר עם סבתי.

בהתחלה הוריה של סבתי לא הרשו לה לדבר איתו יותר ואף אימה של סבתי נעלה אותה באחד הימים בבית כדי למנוע זאת. בפגישותיהם הראשונות הם היו יוצאים לריקודי העם ביחד ולרחוב הראשי במוצאי שבת. לבסוף הם התחתנו.

בנם הבכור נקרא אילן והוא נולד בינואר 1969, לאחר 11 חודשים בלבד נולד בנם השני אלי גם הוא בשנת 1969, אך הם לא היו באותה שכבה. לאחר חמש שנים נולד להם בנם השלישי טל שהוא אבי.

לאחר חמש שנים נוספות נולדו להם שלישית בנות: אושרית, מאיה וזוהר. דודותי היו השלישיה הראשונה שנולדה בבית החולים סורוקה. משום שהדבר היה נדיר ולא מוכר סבתי היתה בשמירת הריון במשך שלושה חודשים והיא שהתה תחילה בבית ולאחר מכן קרוב לחודשיים וחצי בבית החולים.

עד לזמן זה הם גרו בבאר שבע ולאחר מכן עברו למושב משואה ואז למושב תאשור.

הזוית האישית

נדב אל על: למדתי על החיים המעניינים של סבתי וסבי, וגם על השלישיה הראשונה שנולדה בסורוקה. מאד נהנתי להכיר את החיים הפשוטים אך המאושרים שהיו להם.