מאגר סיפורי מורשת

הדאגה שלי הייתה שמשפחתי תוכל להסתדר ולחיות שם בנחת. אני לקחתי עלי את התפקיד להיות האחראי לכל ענייני העלייה: לדאוג לכולנו לבדיקות רפואיות, ההרשמה לעלייה, אריזה, איסוף ארגזים.

שלושה-ארבעה חודשים לפני מועד העלייה התנדבתי לעזור לסוכנות העלייה לגייס אנשים לעלות לארץ ישראל תוך מיקוד באוכלוסייה הבוגרת. את האנשים הבאתי לבדיקות רפואיות. לאחר כמה חודשים הגיעה התשובה ונתנו לנו אישור לעלות ארצה.

התחלתי לדאוג ולארגן את כל הדברים שאנחנו צריכים לקחת איתנו. הייתה תחושה שאנו נוסעים אל הלא נודע, הייתה תחושה של סקרנות: "לא ידענו מה מחכה לנו, למה לצפות.. איפה נגור, איך יהיו התנאים,איך נתפרנס, איך נתקיים שם, אם זה יהיה בצריף, בניין, אוהל.."

המסע לארץ ישראל ארך זמן רב משום שהייתה לנו תחנת ביניים בצרפת, שם גרנו 3 חודשים בעיר "מרסאי" במחנה פליטים "קאנדרנאס". אחריי שזמן ההמתנה שלנו פג הגיעה האנייה בשם "עלייה" ואיתה עלינו לארץ.

ההתרגשות הייתה עצומה במיוחד ברגע כשראינו את נמל חיפה. ירדנו מן האנייה בהתרגשות עצומה, לבושים בבגדים חגיגיים ויפים. כמה שהיינו מרוגשים, כך נדהמנו וכאבנו, כשקיבלו את פנינו תוך כדי שמתיזים עלינו חומר חיטוי ddt, הרגשנו מושפלים…

גם היום כשאני נזכר באירוע הבטן מתהפכת לי. זה היה ביום 25/2/1955, מהנמל נסענו למושב שזור.

הגעתי עם אבא ואמא, עם אחותי ואחי- אברהם ופיבי. התפרנסתי באמצעות העבודה בקק"ל עם אבי, מאיר ארמה.

תפקידי היה להכשיר קרקע לחקלאות. המשכורת שלנו הייתה נמוכה מאוד, ובקושי הספיקה לנו להתקיים.

עבדנו בקק"ל במשך שנה אחת בלבד. לאחר שנה עזבנו את מושב שזור ועברנו לגור בעיר חיפה בשכונה "חליסה".

חיפשתי עבודה שיכולה להתאים לי למקצוע המסגרות, שלמדתי. בסופו של דבר התקבלתי לעבודה כמסגר דרך לשכת העבודה, משרה שהמתנתי לה חודשיים.

לאחר מספר חודשים התגייסתי לצבא. כששוחררתי מהצבא עבדתי במחלקת המסגרות של מפעל אתא – מפעל טקסטיל. לאחר כמה שנים שעבדתי במפעל אתא עברתי לעבוד באותו תפקיד בממגורות דגון. בממגורות דגון עבדתי במשך כ-3 שנים.

לאחר מכן, החלטתי לפתוח עסק עצמאי. פתחתי מסגרייה בקריות וניהלתי אותה עד שיצאתי לפנסיה בשנת 2010.

כשכיום אני חי עם אשתי, בקה, בכפר ראש-הנקרה, ליד בני, חנן, כלתי, דפנה, ונכדיי- דולב ועופר.

ילדתי השנייה, אושרת- או כפי שאנו קוראים לה – אושי, חיה עם בעלה, רונן, ובנה הקטן, יהב, בישוב אורנית במרכז הארץ.

הנסיעה לעבודה בפרס : בדצמבר, שנת 1975, הוזמנתי על-ידי חבר מקצוע, לנסוע איתו ועם חברת בנייה מתועשת לפרס. הישראלים הביאו לפרס את הידע בבנייה מתועשת שלא היה קיים.

מהי בנייה מתועשת?

בנייה מתועשת היא בנייה מהירה ויציבה המורכבת מקירות מוכנים שנבנים ויוצרים וילות גדולות עם קומה אחת בלבד.

הוילות כללו מטבחים, חדרי שינה, שירותים ומקלחת, מרפסות וסלון. העבודה התבצעה במזג-אוויר חורפי מושלג וקר, שלא היינו רגילים אליו.

כל חודשיים הייתי חוזר לארץ לתקופה של שבוע – שבועיים, וחוזר חלילה במשך שנתיים. אמנם לא היה קל אבל הייתי חייב לפרנס את משפחתי ואותי כדי לגדול בתנאים טובים ולגדל בית גדול שיש בו כל מה שצריך כדי להתקיים.

הגעגועים היו עצומים וכל תקופה שהייתי חוזר לארץ היה קשה לעזוב, אך בזמן שהייתי בארץ הייתי מפנק את משפחתי והיינו יוצאים הרבה לבלות.

כל פעם שהייתי חוזר לפרס בני היה מתעורר עם חום כשלא היה מוצא אותי בבית, וזה קרה כל נסיעה.

דרך אגב, בני היה באותה התקופה בן 5 ובתי הייתה בת שנתיים.

בזמן שעבדתי באירן היחסים בין מדינת ישראל לאירן היו טובים, אך לאחר שנתיים שעבדתי באירן היחסים התהפכו והתחילה המהפכה הדתית-מוסלמית ולא יכולנו להמשיך לחיות שם.

בשביל לנסוע לשדה התעופה שנמצא בעיר הבירה, טהרן, מחיר הדלק ששילמתי עליו היה פי 10 מהמחיר הרגיל.

המטוס שעליתי עליו היה המטוס האחרון לישראל ולכן השארתי את המכונית שלי בשדה התעופה ועליתי על המטוס.

כשעליתי למטוס היה חשוב לי לברך:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה".