מאגר סיפורי מורשת

דורון טלר – סבא של עומר יצחק מספר:

נולדתי בחודש חשון (3 בנובמבר) 1950 בבית חולים בילינסון שבפתח-תקווה לאמי נולי ברטה שהיא שימשה כאחות חדר ניתוח בבית החולים ולאבי יצחק שגם הוא עבד כאח מוסמך בבית חולים זה.

הוריי עלו, למזלם הגדול, לפני מלחמת העולם השנייה. אמי עלתה מגרמניה בשנת 1935 ואבי עלה מפולין בשנת 1936. אני אח בכור למיה שנולדה בינואר 1954.

בשנות החמישים והשישים במאה שעברה עוד לא הייתה חטיבה. בבית ספר היסודי למדו מכיתה א' ועד ח' ובתיכון מכיתה ט' עד יב'. בסוף שנות החמישים הגיעו עוד קבוצות עולים מרומניה ופולין. חלק מילדיהם נשלח להשתלב בבתי ספר רגילים וכך הגיעו ילדים לכיתות ד' או ה' מבלי לדעת את השפה העברית.

הילדים פוזרו בכיתות, אחד או שניים לכיתה וכבר אז בתור תלמיד מן השורה בבית הספר היסודי בשכונת נווה-עוז בפתח-תקווה זיהיתי ילד כבן עשר שעברתו את שמו ואשר התקשה להשתלב חברתית, מאחר שכאמור לא שלט בעברית ומבטאו בשפה היה קשה לשמיעה ולעיתים גרם לפרצי צחוק בכיתה. הוא הגיע לבוש בבגדים גלותיים ובהפסקות היה נשאר בכיתה או צפה מרחוק במשחקי הילדים ונראה אבוד.

יאמר מראש שדווקא ילדים עולים אלה גילו חריצות רבה בלימודים, תולדה של משמעת בארצות מוצאם וגם מחוסר ברירה אחרת ושלטו במיוחד במקצועות שלא הצריכו עברית טובה כחשבון, הנדסה, גיאוגרפיה, פיסיקה, אנגלית וכדומה.

ריחמתי על הילד ומיהרתי לקשור עמו קשרי חברות אשר התייצבו במהירות. כבר כילד צבר זיהיתי את קשייו להשתלב מה עוד שהיה ביישן מטבעו, אולי בשל מצבו המיוחד וראיתי לנכון לגונן עליו מילדים שהציקו לו. במהרה הפכנו יחסינו לחברות אמת גם לאחר שעות הלימוד. נפגשנו זה בביתו של זה וראיתי כיצד אותו ילד שקט הופך אט-אט לתלמיד מן השורה ואף הצליח באמצעותי להתחבר למספר תלמידים.

דרכנו נפרדו כאשר סיימנו את כיתה ח'. שמרנו על קשר הדוק עוד זמן מה ושמחתי לשמוע לאחר שנים שידידי פרח והתקדם, הקים משפחה ועסק עצמאי.

בעצם מה רציתי לספר? כבר כילד וללא כל הכוונה מסגל המורות ידעתי שנכון יהיה להושיט יד לילד עולה חדש הנמצא בוודאות במצוקה רגשית וזקוק נואשות לקשרים וחברים. לכל זאת התלוותה ההרגשה הטובה שחשתי עם המעשה וידעתי גם להשתיק את התלמידים שהציקו בשל מנהגיו ושפתו בתקופה הראשונה להגיעו לישראל ולבית ספרי. אין צורך לומר, ילדים לומדים להשתלב במהירות, כזה גם במקרה של ידידי החביב עלי.

מעשים טובים בילדות בהכרח יובילו את האדם בשלבים מאוחרים יותר בחייו לחשיבה בכיוון מעשי התנדבות נוספים.

הזוית האישית

המספר דורון טלר: מאוד מעודד שמערכת החינוך דואגת לחבר, להעלות ולתעד את הקשר בין דור הסב והסבתא לבין דור הנכדים. זה מאוד חשוב ונדרש שאינפורמציה תישאר ותתועד ולכן היוזמה והכלי הם במקומם. נהניתי לשתף בסיפורי את נכדי עומר.

המתעד עומר יצחק: נהניתי מאוד להקשיב ולכתוב את הסיפור של סבא שלי. למדתי ממנו שחשוב לעזור לחלשים מאיתנו ולהתנדב מפני שזה תורם לנו להרגשה טובה שיש לנו את האפשרות לתמוך באחר.