מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא דוד סלוצקי מספר לתמר את קורות המשפחה

תמר וסבא דוד בעת המפגשים.
סבא דוד חייל צעיר.
סיפור משפחת סלוצקי מהעיירה מיקשביץ' בפולין

סבי דוד סלוצקי, אביו של אבי, דורון סלוצקי, הצטרף למפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" וסיפר מעט מן הקורות את משפחתו מצד אביו:

"הורי לאה ומשה סלוצקי נישאו בעיירת הולדתם, מיקשביץ׳, (כיום רוסיה הלבנה), בחודש יוני 1941. כעבור 7 ימים פלש הצבא הגרמני לפולין. ליהודים בעיירה מיקשביץ כמו בהרבה הרבה עיירות באזור לא היה סיכוי רב להינצל. בני משפחתי היו מן הראשונים לקבל ההחלטה לעזוב הכל ולברוח מזרחה. מי שהתלבטו ונשארו בביתם נתפסו על ידי הגרמנים ואת סופם הנורא כולנו יודעים. אבי גוייס מיד לצבא. קבוצה קטנה מבני המשפחה ואיתה כמה ילדים קטנים יצאה למסע בריחה ארוך מזרחה. מסע רב תלאות ותהפוכות וגם מקרים מופלאים שלא נוכל כאן לתארם. בדרך לא דרך, עם הרבה מזל והרבה תושיה הצליחו להגיע עד לאוזבקיסטן שבמזרח, ושם שרדו בחיים עד סוף המלחמה. חלק מן הגברים במשפחה שרתו בצבא הרוסי ולא היה איתם קשר. שם, באוזבקיסטן, ב – 13 ליולי 1943, נולדתי אני, ושם עברו עלי שנות ילדותי הראשונות.

החיים היו קשים מאד. כולנו התגוררנו בבקתה קטנה בת חדר אחד. בקתה ללא חלונות, ללא מרצפות, ללא מטבח, ללא שירותים, בקושי השיגו שם דברי מזון ולבוש. הדאגה לגברים המגויסים שלא היה איתם קשר היתה הקשה מכל. הרבה מחלות פקדו אותנו והרבה ימים קשים. אבל בסופו של דבר, שרדנו ובתום המלחמה נשארנו בחיים. כולנו נשארנו בחיים. סבתי בתיה, ואמי לאה וארבעה אחיה שלמה, ושמואל ויהושע ושמעון ושתי אחיותיה חיה ורחל, שרדו את המלחמה, הצליחו למצוא אלה את אלה ויחד להתחיל פרק חדש בחייהם וגם אבי ואחותו ויטה ואחיו ברוך הצליחו להגיע לישראל ולבנות בה חיים חדשים.

מטרת כולם, לאורך כל התקופה היתה להגיע לארץ ישראל. למעשה לא היה גם לאן לחזור. בתקופת המלחמה השתלטו הגויים תושבי העיירות על בתי היהודים ועל רכושם שנותר מאחור ולא ניתן היה לשוב אל מה שקודם היה ביתם. אחרי המלחמה היינו עדיין פליטים וגם הדרך לישראל לא היתה קלה ופשוטה. עוד פרק אחד של נדודים נכון לבני המשפחה עד שידרכו על אדמת הארץ.

ננסה לספר כאן בתמצית על החיים בעיירה מיקשביץ, על העלייה לישראל ומעט מקורות המשפחה בישראל. את עיקרי המידע קיבלנו מסיפורים של בני המשפחה ובעיקר משני מסמכים כתובים של זכרונות. אחד מהם כתבה דודתי, אחות אמי, חיה טרושינסקי ואת האחר כתב אבי, משה סלוצקי.

העיירה הקטנטונת, מיקשביץ׳

אבי משה סלוצקי ואמי לאה, לבית גורודצקי, נולדו בפולין, בעיירה הקטנטונת, מיקשביץ׳, שעל הגבול עם רוסיה.  למעשה מיקשביץ' לא הוגדרה אפילו עיירה אלא ״תחנה״, כי קמה והתפתחה סביב תחנת רכבת על מסילת הברזל שקשרה בין  פולין במערב לרוסיה במזרח. בעיירה חיו בעיקר גויים וביניהם כשמונים משפחות יהודים שמנו כשלוש מאות נפשות. במרחק מה מכלל בתי העיירה הוקמה שכונת צריפים למגורי הפועלים של בית חרושת ללבידים שהוקם בסמוך לעיירה. כל עובדיו, למעט סבי שמעון סלוצקי, היו גויים.

אבי משה נולד וגדל עם משפחתו כילד יהודי יחיד בין גויים, ב"שכונת הצריפים" ואילו אמי לאה גרה בעיירה מיקשביץ׳ עצמה, בלב הקהילה היהודית. בין העיירה לשכונת הצריפים עבר נחל. המרחק לא היה רב, אך בימי שלג ובוץ הגישה היתה קשה ומשפחת אבי היתה בעצם מנותקת מקהילת יהודי מיקשביץ׳. החיים במקום היו קשים לכולם. בעונות החורף הממושכות היה המקום מכוסה כולו שלג. הדרכים לא היו סלולות. בימי הגשם הפכו הדרכים לנחלים של בוץ שבימי הקיץ היו לביצות רוחשות יתושים. את היתושים הצליחו לגרש רק בעזרת מדורות שהבעירו בפתחי הבתים. התחבורה העיקרית היתה בעגלות רתומות לסוסים. לא היו בבתים צינורות מים וברזים וכמובן שגם חשמל לא היה.

בתקופות המלחמה לא היו במקום בתי ספר של ממש וילדי המקום למדו בעיקר עם מלמדים פרטיים, כולל לימודי עברית. רק מאוחר יותר, אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקם בעיירה בית ספר פולני מסודר. כאשר הילדים גדלו מעט, ובהתאם ליכולת הכספית של המשפחה, נשלחו הבנים הבוגרים ללמוד מקצוע בבתי ספר שבערים סמוכות.

בני משפחת אמי ומשפחת אבי לא היו ממש דתיים  אם כי המסורת היהודית הייתה משותפת לכולם בטקסי נישואין, ברית מילה, בר-מצוה וגם בשמירת השבת והכשרות ובתפילה בבית הכנסת בשבתות ובחגים. שפות הדיבור היו אידיש ורוסית. מלאכות היומיום בבית היו קשות. את התנור הסיקו בענפים וגזעי עצים שכרתו במו ידיהם ביער. את המים שאבו מבארות. לחם אפו כל יום בתנור אבן שהיה בכל בית. רוב התושבים היו עניים מאד והקהילה היתה תומכת ועוזרת בעת צרה.

כאשר אבי היה כבן שש חלה סבי שמעון במחלת הטיפוס. באותם ימים לא היו תרופות למחלה והיא היתה מדבקת מאד. לאחר ימים של סבל רב נפטר. בכל ימי המחלה שכב באותו חדר בו חיו לידו יום ולילה כל בני המשפחה. לאחר מות סבי שמעון המשיכה מלכה סבתי לגור בשכונת הצריפים עם ילדיה, נאבקת בכל יום מחדש על אוכל ובגד וחינוך לפעוטות. עם השנים הילדים בגרו ויכלו לעזור מעט לאימם.

שני הסבים שלי נפטרו בגיל צעיר. אין לי אפילו תמונות  שלהם. כל שאני יודע שמעתי מבני המשפחה. סבי שמעון סלוצקי היה פועל בבית החרושת הסמוך לעיירה, הוא עבד בבית החרושת מעלות השחר ועד רדת החשיכה. יהודי יחיד במפעל ובשכונת הצריפים. סבתי מלכה סלוצקי לא היתה ילידת המקום והגיעה מן העיר הגדולה. מורגלת היתה לחיים נוחים יותר וחיי הכפר והדלות היו קשים לה במיוחד. מזיכרונות אבי אנו לומדים שהיחסים עם השכנים הפולנים בשכונת הצריפים היו דווקא טובים ובתקופות בהן היו פרעות  ביהודים הושיטו כמה מהשכנים עזרה רבה תוך שסיכנו את עצמם.

סבי דוד גורודצקי, אבי אמי, היה חייט לבגדי גברים. מלאכות התפירה נעשו בבית המשפחה. חדר העבודה של סבי ושל עוזריו היה המטבח הביתי ושולחן העבודה ששימש לגזירת הבדים ולגהוץ היה גם שולחן האוכל. מידי ארוחה היו מפנים את כלי העבודה ואת הבדים ובגמר הארוחה מחזירים אותם. כך כל יום וכל ארוחה. באותו מטבח פעלו גם שתי מכונות התפירה הרועשות. שני חייטים, עוזריו של סבי הגיעו מכפרים סמוכים וגם הם גרו ואכלו בבית עם שאר בני המשפחה. על סבתי בתיה הוטלו כל עבודות הבישול והאפייה והכביסה ואחזקת הבית. כאשר הבנות גדלו מעט ולקחו אף הן חלק במלאכות הבית ובפרנסה. שבעה ילדים היו להם. הצפיפות והרעש היו נוראים. כולם התגוררו בדירת שני החדרים והמטבח ששימש גם חדר עבודה לחייטים. עם זאת מכל סיפוריהם של בני המשפחה מתקבלת תמונה של בית שמח, מלא חיים ושירה ונגינה, סבא דוד היה כנר מוכשר ואהבת השירה והמוזיקה דבקה והיתה חלק מחייהם של כל בני הבית. באחת הפרעות ביהודי העיירה היכו חיילים את סבי דוד. הוא לא התאושש מן המכות הקשות ולאחר זמןן נפטר וסבתתי בתיה נותרה עם שבעת ילדיה.

בין המלחמות

התקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה תקופה של שינויים גדולים. שינויים לבני כל העמים באירופה בכלל וליהודים בפרט. עבור בני משפחת אבי ומשפחת אמי זו היתה תקופת קשה במיוחד. שתי המשפחות נותרו בלי אבא וללא פרנסה. עבור ילדי המשפחות זו היתה תקופת ההתבגרות. אורח חייהם של  כל בני המשפחה ובני הקהילה היהודים עבר תהפוכות רבות, לרוב היהודים  היה ברור שאירופה איננה ארצם. פרעות ביהודים היו לחלק מגורל קהילות רבות והשאיפה לחיות כעם חופשי בארצו, עם ככל העמים, כיוונה את חיי רוב הקהילות שי יהודי אירופה בכלל ויהודי פולניה ורוסיה בפרט.

צעירי הקהילה של מיקשביץ׳ היו חברים בתנועות נוער ציוניות ונושא העליה לציון העסיק מאד את רובם והמשפט "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" היה אמיתי ומוחש וחלק מתכניות העתיד. בדרך כלל התכוונו להצטרף אל קבוצות צעירים שהכינו והכשירו אותם לחיים עתידיים בישראל, בעיקר כעובדי אדמה. הפעילות הציונית היתה גם חלק מחיי היומיום של צעירי העיירה וחלק מקשריהם עם צעירים יהודיים מעיירות וערים קרובות. הם קראו בדבקות עיתונים בשפת אידיש, חגגו בהתלהבות את חגי ישראל באוירה של הגשמת החזון הציוני, שרו ורקדו שירים עבריים וארגנו הצגות וחגיגות וגם פעלו בדרכים רבות ליצירת קשר עם תנועות נוער ומסגרות שונות שכוונו אותם לעלות לישראל. בית משפחת אמי, משפחת גורודצקי היה למרכז פעילות של הציונים בעיירה ואבי, משה סלוצקי היה בן בית ושותף נלהב.

כל זה לא היה פשוט. ישראל לא היתה פתוחה לעליית יהודים וגם ההגירה מארצותיהם לא היתה פשוטה. כל בני המשפחה שלנו לקחו חלק בפעילות הציונית וכמה מהם גם הצליחו לעלות לישראל לפני פרוץ מלחמת העולם השניה ופלישת הגרמנים לפולניה.

עלייה לארץ ישראל

הגעתי לישראל בספינה, עם הורי, משה ולאה סלוצקי, ביום 16 באפריל 1948, בדיוק חודש לפני סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והכרזת העצמאות של מדינת ישראל (ביום ה׳ באייר תש״ח.) חלק מבני המשפחה שעלו ארצה כמה שנים לפנינו, עזרו להורי לעשות את צעדיהם הראשונים בישראל. בארץ שלטו עדיין הבריטים ומנעו  עלייה של יהודים לישראל, הגענו ארצה בעזרת דרכונים מזוייפים אשר לפיהם היינו משפחה של תיירים נוצרים בשם משפחת הורנינג ואני, שטרם מלאו לי חמש שנים, הייתי חייב לזכור ששמי איננו דוד סלוצקי אלא אברהם הורנינג ואם חלילה אטעה, נגורש כולנו מן הארץ.

על הרציף בנמל חיפה, חיכה לנו דודי  שמעון, האח הצעיר של אמי שעלה לישראל כמה שבועות לפנינו. הדוד שמעון הסיע אותנו לבית דודי שלמה,האח הבכור של אמי שעלה לישראל כחמש שנים קודם, והתגורר עם משפחתו בקריית חיים הקרובה לחיפה. בארץ שלטו כאמור הבריטים והמצב הבטחוני היה מתוח מאד. הערבים תושבי הארץ  התנגדו לעליית המוני היהודים ניצולי השואה שאיבדו את בתיהם באירופה וחיפשו הצלה בישראל. ערביי הארץ ניסו לעצור את העלייה ההמונית ואת השתלטות היהודים על הארץ שעד אז היתה ארצם. הנסיעה הראשונה שלי  ושל הורי מנמל חיפה לבית הדוד שלמה היתה ברכב משוריין המוגן מיריות צלפים ערבים. כבר במפגש הראשון עם הארץ הבינו הורי שהמלחמות והתלאות טרם הסתיימו.

חיים בישראל

זמן קצר אחרי שהגענו לארץ הוכרזה המדינה ופרצה מלחמת השחרור. גרנו כבר על הר הכרמל בעיר חיפה, בדירה מרווחת שהותירו הבריטים לאחר עזבם את הארץ. הדירה נמסרה לדודי שמואל, אחי אמי, שהיה קצין בכיר בחיל תותחנים ברוסיה ובעצם הובא ארצה עם משפחתו בסיוע ההגנה. השינוי בחיי המשפחה היה עצום. בדירה ארבעה חדרים. הנוף נפלא. הסביבה מטופחת. בעצם – נס. תחילה התגוררו איתנו עוד שני אחים של אמי, אבל עם הזמן  נישאו ועברו לבתים משלהם. הורי ואני נשארנו בדירה ואחותי בתיה, תינוקת צברית שהצטרפה אלינו, נולדה כשנה וחצי אחרי שהגענו. אט אט התחילו החיים להתארגן. אבי מצא עבודה בחיפה. לא במקצועוו כמסגר אלא כפועל במחצבה. אני הייתי לראשונה בחיי, לתקופה קצרה, בגן ילדים ומיד אחר כך, במלאת לי שש שנים תלמיד בבית ספר. החיים על הר הכרמל בלב חורשות אורנים ומול הים שנשקף מביתנו היו טובים. סוף סוף זכו הורי למעט יציבות לאחר שנים רבות של קשיים וטלטלות ותהפוכות.

החיים הטובים נמשכו כעשר שנים ואז, ממש כרעם ביום בהיר, נפטרה אמי עקב סיבוכים בניתוח. אחותי רק בת תשע, אני בן חמש עשרה, בתחילת בית ספר תיכון ואבי חייב להמשיך בעבודתו הקשה וגם לטפל בילדיו. הצילה אותנו דודתי חיה, אחות אמי שקיבלה על עצמה את הטיפול בבתיה אחותי הקטנה. בתיה עברה לגור בתל אביב ואבי ואני נשארנו בחיפה עד שהתגייסתי לצבא ואז גם אני עברתי לתל אביב. את שרותי הצבאי עשיתי בבסיס צבאי ברמת גן. במקביל התחלתי ללמוד באוניברסיטה בפקולטה למדעי הרוח. סיימתי השרות הצבאי לאחר כחמש שנים והתחלתי לעבוד במקצוע בו  עסקתי בצבא, תכנות ותפעול מערכות  מחשוב שהיו עדיין בשלביהן הראשונים.

באותה תקופה הכרתי את חנה, אף היא סטודנטית, שהגיעה מבאר שבע ללמוד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב. כעבור זמן לא רב נישאנו ורכשנו בית בפתח תקוה. שם נולד בננו הבכור דורון וכעבור שבע שנים אחיו הצעיר דניאל. דורון התמחה בניהול תחומים פיננסיים וגם במחשוב ויחד עם חבר הקים חברה המספקת שרותי מחשוב ותמיכה פיננסיים. דניאל נמשך לתחומי המתמטיקה והסטטיסטיקה, השתלם והתמחה בהם בלימודיו האקדמיים וגם בשרותו הצבאי ובעיסוקיו המקצועיים. דורון הכיר את יהודית שלמדה כיתה מתחתיו בבית ספר תיכון בפתח תקוה. לאחר תקופת חברות בזמן הלימודים והשירות הצבאי נישאו. נולדו להם עידו, נויה ותמר וגם הם גרים בתל אביב בשכונת המשתלה. עידו לומד כבר בתיכון, נויה בחטיבת ביניים ותמר לומדת בכיתה ה1 בבית הספר השכונתי ויחד איתה אנחנו מתעדים את סיפורנו.

הזוית האישית

סבא דוד סלוצקי ותמר משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי, סבא מספר לתמר את קורות המשפחה.

מילון

מנדט
יפוי כוח שניתן למדינה לשלוט בארץ אחרת.

ציטוטים

”החיים על הר הכרמל בלב חורשות אורנים ומול הים שנשקף מביתנו היו טובים“

הקשר הרב דורי