מאגר סיפורי מורשת

אחרי תלאות רבות הוא הגיע לברלין ושם הצטרף לעליית הנוער. עליית הנוער בגרמניה שלחה אותו ללמוד חקלאות בכפר גרמני אצל משפחה שהסכימה תמורת עזרה במשק הבית,היא תספק לו אוכל ומקום שינה. במשק הוא היה אחראי על בעלי החיים.בערב הראשון במשק קראו לו לאכול ארוחת ערב, והוא ראה שבמרק יש בשר, שאינו כשר.

דב אמר לעצמו "אני צריך לשרוד ואני אוכל מה שכולם אוכלים". כעבור שנה שינו לו את שנת הלידה כדי שיוכל  לעלות עם עליית הנוער יחד עם  אצו' סירני. הם הגיעו לקיבוץ גבעת ברנר

שבישראל. גבעת ברנר הייתה גבעת טרשים עם כמה אוהלים.  דב שמח בחלקו על מזג האוויר החם לעומת הקור באירופה, ועל פת הלחם, התפוזים , הזיתים ומנות המרק.  בארץ היה צורך בבנאים, ולכן הוא למד את עבודות הבניה. כך הוא הגיע לגדרה שהייתה בתחילת התפתחותה.

אני לאה, בתו של דב, נולדתי בגדרה בעזרת רופא מקומי, מאחר ולא הייתה אפשרות להגיעלבית חולים הקרוב ביותר שבתל אביב.

בגדרה הילדות הייתה מאד חופשית,  זאת אומרת שיחקנו הרבה בחוץ במשחקי ילדות כמו:   חבל , קלאס,  חמור ארוך ועוד……….. הבתים לא ננעלו  וכל אחד יכול היה לבקר בכל שעה (באותו זמן לא היו טלפונים). כולם הכירו את כולם. לבית הספר, כמובן, הלכנו ברגל. היינו בתנועת הנוער "מכבי הצעיר". אהבתי מאד תינוקות וילדים קטנים, ולכן חיפשתי מקצוע שבו אוכל להיות קרובה אליהם. זו הסיבה שבחרתי להיות מיילדת, המסייעת להביא ילדים לעולם.  

בשנת 1957 היה חוסר במיילדות בארץ, אי לכך חייבו את המיילדות שגמרו את הקורס להישלח למקומות רחוקים. הגעתי ממרכז הארץ לצפת וזה היה במקום לשרת בצבא.

סיפוריו של אבי על ההישרדות שלו תמיד ריתקו אותי,  וזה רק אחד מסיפוריו הרבים.  בנותיי תספרנה  את סיפוריו לילדיהם וכך הלאה .

הסיפור שלי על הפגישה עם הדמות המסקרנת הלן קלר

היו עולים מתימן, אשר פתחו מפעלסיוע לעיוורים, וזו הסיבה שהזמינו אותה. היה מרתק לראות איך היא מתקשרת עם המטפלת שלה על ידי תיפוף בכף ידה  מאחר והייתה גם חירשת וגם עיוורת .  

–1952 ביקרה קלר בישראל, ביקרה בכנסת וסייעה לאגודת החרשים בישראל.ב-1953 הוקם "בית הלן קלר" בשכונת יד אליהו בתל אביב , שנקרא על שמה."