מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של סבא גדעון 

נולדתי בכפר הס להורי רות ויצחק, אח לעמוס, המבוגר ממני בשמונה שנים. יחד איתנו חיו גם הוריו של אבי – בצלאל ופנינה שגרו בבית קטן בחצר וניתן לומר שילדותי עברה בשני הבתים, אצל הורי ששם שפת הדיבור הייתה עברית, ובבית סבי וסבתי ששם דיברו יידיש, שתי השפות שלמדתי בו זמנית. סבא וסבתא בצד שלושת ילדיהם שהגיעו לארץ, שכלו שני בנים ראובן וחנוך, שנספו בשואה, בגליציה. על השכול שלהם כמעט ולא דיברנו, אבל ברור שזה העכיר את שנות חייהם האחרונות. היינו ברחוב שנקרא הרחוב האחרון.

זכיתי, נדיר באותה תקופה, לשני סבים ושתי סבתות, שמאוד אהבו אותנו, ורק מאוחר יותר, למדתי שלרוב חברי, הסבים והסבתות, נשארו באירופה, ונספו שם.

מלחמת השחרור

הכפר היה בסמוך לכפר הגדול טירה ועד המלחמה, היחסים היו די טובים וזכור לי כי היה מגיע חקלאי מטירה ומוכר לנו מפירותיו היה מגיע עם חמור ועגלה ושוקל על המאזניים. לטירה הגיעו כוחות תגבור מצבא קאוקג'י והיו הטרדות וחששות. עם תחילת המלחמה, התבשרנו כי דודי יענקל'ה נהרג בשיירה שהובילה מזון לירושלים בשער הגיא. לפי זכרוני, ביום הנסיעה האחרונה עבר בכפר עם המשאית שלו, ולקח אותי על הידיים.

הכפר היה בחזית ופינו את הבלתי לוחמים. בתחילת המלחמה שהינו מספר ימים בבת ים אצל דודתי חיה, ולאחר מכן, פונינו לתל מונד כפר זיו ואנחנו שהינו אצל משפחת זון. לאחר מכן, פונינו לכפר ויתקין. בכפר ויתקין שהינו כנראה עד סוף המלחמה. בכפר ויתקין התחילה הידידות שלי עם ים ושחייה.

אחי וחבריו הלכו לשחות בנחל אלכסנדר שבזמנו היה נקי וראוי לשחייה. בגדה היה בוץ שחור שנקרא "פלומה" והיו מורחים אותו על הגוף כמו הבוץ של ים המלח. אחי וחבריו שהיו כבני 12 ולמדו לשחות בבריכת ההשקיה בכפר הס, קפצו לנחל והחלו לשחות. אני, שהייתי בן 4 ולשחות לא ידעתי, אך הייתי מעריץ ומחכה את אחי בכל מעשיו. חיש קל, קפצתי לנחל, ומה קורה למי שלא יודע לשחות? מתחיל לצלול. אחי כמובן, היה עסוק בשחייתו, ושליתי מהמים הייתה פעולתו של שכנינו אילן צוקרמן. בסיום הקרבות באזור, חזרנו לכפר הס. זכור לי שעוד זמן רב היו במגרש שלידנו, מגרש פורמן, כיתת חיילים עם מרגמות כבדות. והייתה שמחה הדדית בביקורי אצלם ובלחם וריבה שהאכילו אותי.

בקיבוץ חפציבה

כשהייתי בכיתה ג' אמי הייתה מאוד חולה ואושפזה לתקופה ארוכה. רוב הזמן שהיתי בקיבוץ חפציבה. מה חיפשתי בחפציבה? היו לי שם סבא וסבתא, דוד ודודה, ושלושה בני דודים. למדתי עם בני גילי שגרו ביחד בבית ילדים שנקרא "בית כולל" כי בלילה ישנו בו, וביום למדו בו. הלימודים אז בקיבוץ היו בשיטה שונה- למדו לפי נושאים. זכור לי הנושא "רפת". רכז הרפת בקיבוץ חרי בא וסיפר לנו על אקלום הפרה במשק הישראלי. התחילו מפרות מקומיות, שתנובתן הייתה נמוכה, עירבו בפרות דמשקאיות חומות, שתנובתן הייתה גבוהה יותר, ולבסוף הביאו פרים מהולנד, והתוצאה הייתה פרה ישראלית שאינה ניזונה במרעה, פרת רפת, שתנובתה גבוהה. ביקרנו גם ברפת, שהיום, כשמבקרים בעמק ואוכלים במסעדת "דג דגן" שנמצאת באותה רפת בקיבוץ חפציבה.

חפציבה שוכנת לרגלי הגלבוע, ונהנתי לטייל במורדות הצפוניים, בין הכלניות, הנוריות, והעיריות. זו הייתה הזדמנות להכיר את חיי הקיבוץ, והילדים בקיבוץ, ולאפשר לסבי וסבתי השניים – הורי אמי, להשתתף בפינוקי. ישנתי בבית דודתי ודודי, אך במשך היום, הייתי עם הילדים בבית הכולל, ועם סבי וסבתי. במהלך השנים, בצבא, ובעבודתי מחוץ למשק, פגשתי רבים מבני כיתתי שם, עד היום, ובשמחה. לאחר כשלושה חודשים, חזרתי לכפר. אמי טרם חזרה, ובשובי מבית הספר, הייתי אוכל ארוחת צהריים עם גדי גלר, שאמו זהבה תמיד שמחה להאכיל אותי ומאוחר יותר גם את עליזה אשתי (רגל קרושה). שמחתי מאוד שאמי חזרה, אך זכור לי שלקח לנו זמן להתרגל שוב אחד לשני.

ממורשת כדורי

כשהייתי בן 14 וחצי אחרי חמישית (כיתה ט) הלכתי ללמוד בבית ספר החקלאי כדורי הר תבור. בין שאר הענפים שהתמחתי בהם, היה גידול צאן. גידלנו אווסי, גזע מקומי, לחלב לבשר ולצמר ויצאנו איתם למרעה בגבעות הסמוכות להר תבור. זו הייתה תקופה מאוד מעניינת, נקשרנו מאוד למדריך הצאן, לנוף, לבנות שאיתן יצאנו למרעה, וכמובן גם לכבשים.

משפחתנו

לאחר הצבא, חזרתי למשק בכפר הס, והתמחתי בחקלאות המתאימה למקום ולזמן: פרדס, ירקות, ופרחים כגידול חדש. את אהבתי לכבשים לא שכחתי. כשבני אורן שמאוד אהב טיפול בבעלי חיים שונים, הגיע לגיל 12 סיכמנו במשפחה, שנקנה טלה קטן. יצאתי עם אורן לבני ציון, שם היה דיר גדול לגיל גל בן כפר הס, ורכשנו ממנו שתי שיות בנות כ-5 חודשים מגזע אסף שהוא תערובת ישראלית בין האווסי המקומי, והאוסטפריזי הגזע האירופי הנפוץ לגידול צאן. כולנו שמחנו עם הכבשים ששוכנו בפינת החי בצמוד לביתנו, וטיפלנו בהם באהבה רבה. בנינו מתקן לחליבה וכל בוקר, שעה לפני ההליכה לבית הספר, הוערו הילדים הגדולים: אורן, עמיחי ועדו, ויחד איתי חלבנו את הכבשים, כך כל בוקר, וכל ערב. את החלב ריכזנו בבית הקירור והבאנו לשיווק לזמה שהיה לו דיר גדול. אחת הכבשים מתה זמן קצר אחרי ההמלטה, ונשאר גדי יתום. בנינו הצעיר גיל קיבל על אחריותו את הטלה והיה מאכיל אותו מספר פעמים ביום בחלב. הגדי, שקראנו לו בובו, נקשר לגיל, והיה הולך אחריו כאילו אחרי אימו. לאחר שאורן הלך לצבא, הרמה המקצועית וההתלהבות של האחים ירדה, והבנו שזה הזמן לחסל את הענף. הכבשים נמכרו לדודו מיבנאל, ואם הן לא מתו, הן חיות שם באושר עד היום הזה.

קישור למצגת באתר בי"ס "בין ההדרים"

הזוית האישית

המצגת שהכנו בתכנית הקשר הרב דורי

גדעון מזור: בני משפחה שהיו בכפר הס

1931- יצחק מזור שפרוך מגיע לכפר הס

1934- סבא בצלאל משה ואישתו פרל פנינה שפרוך מגיעים לכפר הס

1935- סבתא רות מגיעה לכפר הס

1936- עמוס נולד

1937- סבא שלמה וסבתא מתילדה גולדברג, הוריה של רות מגיעים לכפר הס עם ילדיהם:

ברכה גיסמר- עבדה בחקלאות ומשק בית

חיה רוזנהוך- עבדה בחקלאות

יעקב יענקל'ה גולדברג- למד בבית ספר תל מונד

מרים גולדברג הילקוביץ'- למדה בבית ספר בתל מונד

1944- גדעון נולד

1950- זאב לופו מיכאלוביץ'- ילד עולה מרומניה נקלט במשפחה

1965- עליזה קסירר מזור נשאה לגדעון

1966- אורן נולד

1969- עמיחי נולד

1972- עדו נולד

1974- אהרונה נשאה לעמוס

1975- גיל נולד

1975- יובל נולד

1976- גליה נולדה

1980- עמרי נולד

1982- הגר נולדה

גדעון מזור תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: הרחוב האחרון