מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של מוריה בדש עם סבא עודי בדש. סבא בדש מספר:

 

"נולדתי בשנת 1937. הייתי גר בבית מתחת לאדמה עם שמונה חדרים גדולים כל חדר היה בגודל של 15 מטר. היינו שישה ילדים, שלושה בנים ושלש בנות. לא היה בית ספר, הייתי הולך לבית הכנסת וכל היום לומד שם תורה ולפעמים גמרה. רק אח אחד שלי למד איתי תורה וגמרא.

 

אבא שלי היה סוחר, הוא היה לוקח דברים לשוק ומוכר אותם ומקבל כסף. הוא עבד כסוחר עוד לפני שהוא התחתן  עם אימי. לאחר שהתחתן עם אימי הוא בנה חנות ועבד בחנות כמה שנים.  ביום שבת הוא לא עבד אף פעם. הוא שמר את קדושת השבת.

 

באחד הימים, הערבים שרפו לו את החנות, הם כנראה שרפו את החנות כי הם לא אהבו אותו. הוא עזב את החנות שנשרפה.  הוא הפסיד את רוב הכסף שהשקיע . במעט הכסף שהרוויח ממכירת החנות הוא קנה חמור וקנה תבלינים ועוד מוצרים שונים. כך המשיך לסחור ומכר את הסחורות לבדואים וכך הרוויח כסף לפרנסת המשפחה.  בכל פעם הוא קנה משהו ומכר אותו במחיר כפול. הוא היה מכין צבע לחתונות של ערבים הוא ניקה את הסירים של ערבים עם פתיל שלא יישאר נחושת בהם.

הייתה לנו ילדה שנולדה בבית, אחרי שלושה ימים היא נפטרה, כי היא הייתה חולה מאוד. לילד השני שלנו קראו אורי, הוא נולד בשנת 1961. הוא היום בן  55. לילדה השלישית שלנו קראנו כוכבה והיא נולדה בשנת 1965 היא בת 50 היום. נולדו לנו עוד 5 ילדים.

 

בגיל 13 עליתי לארץ עם  המשפחה. האחים שלי שהתחתנו עלו לבד. אני והאחים שלי הרווקים, הלכנו עם אבא. אמא שלי ניפטרה שהייתי קטן בגיל 3. יצאנו לדרך מהבית הלכנו מהכפר אשו לעיר, לניו בדיקו. עשו לכולם בדיקות, מי שלא היה בריא לא המשיך בדרך. לנו היו רק דלקות עיניים אז נתנו לנו להמשיך בדרך לישראל.

 

אני זוכר שהיגיעה האנייה ועלינו עליה , זה היה בשנת 1951. היינו באוניה שלושה ימים. מאנייה ירדו לנמל חיפה. הכניסו אותנו לחדר וריססו אותנו. שמו עלנו חומר, אבקה אף אחד לא יודע מה זה איזה חומר זה.  משם הלכנו למחנה והיו בו אוהלים גדולים. ישנו  במחנה שלושה ימים. קיבלנו אוכל שלוש פעמים ביום. כולם הלכו לעיר או לכפר ורק אנחנו הלכנו למושב.

 

אנחנו מאוד שמחנו, כולם שמחו. כל הזמן דיברנו על ארץ ישראל, האנשים לא האמינו שהם יעלו לישראל. החלומות שחלמו התגשמו. אני רוצה  מאוד ללכת לבקר ולראות את הבית שלי שבו גדלתי בילדותי, אבל אני לא רוצה להישאר שם בלוב. אני רוצה להיות רק כאן בארץ ישראל. אנחנו לא מתגעגעים לבית בלוב אבל אנחנו כן רוצים לראות אותו. 

 

מורה מלווה פנינה גואטה, מדריכה אילת שחק

תשע"ו 2016