מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בליטא (קובנה) למשה ורחל בשנת 1929, עם עוד שני אחים ושתי אחיות אכלנו הרבה תפוחי אדמה ודג מלוח . חיינו חיים יהודים כגון ללכת לבית כנסת כל שבת. בקובנה שיחקנו קלאס , חמש אבנים ופינג פונג גרנו בבית, שני חדרים ומטבח. בפריפריה של קובנה. היהודים היו רוב של 99%. לחבר הכי טוב שלי קראו איציק בסליאיס. שבועיים לפני תחילת המלחמה יצאתי למחנה מטעם בית ספר אבל לא למחנה של הגדולים שהיה מיועד לגיל שלי , אלא למחנה של הקטנים עם האחים שלי בגלל משפט זכור של אבי, שהציל לי את החיים: "אם לא תצאו לאותו מחנה לא תצאו בכלל למחנה" ובאמת במחנה של הגדולים נפלה פצצה וכולם נהרגו. במחנה המדריכים סיפרו לנו סיפורים כדי שלא נברח. אם היינו בורחים הייתה סכנה לחיינו.בלילה באה רכבת ולקחה אותנו מהמחנה למקום רחוק מהמלחמהבמהלך המלחמה הינו בבית יתומים אבל לא ידענו אם אנחנו יתומים או לא.בבית היתומים, הייתי חולה עם מים בריאה הרופאים המקומיים לא גילו את זה. והרפאים הטובים היו במלחמה. אחרי כמה זמן הביאו אלינו רופאת ילדים יהודייה שגילתה את המחלה ואמרה משפט זכור: "הם כמעט גמרו לי ילד יהודי".היא הצילה אותי.

 

סיום המלחמה – בסוף המלחמה ליטא הייתה משוחררת אז החזירו אותנו לשם. לא ידענו אם לבכות או לצחוק . ואז גילינו אם יש לנו משפחה או לא. הילדים הליטאים קיבלו מכתבים מהמשפחה והיהודים לא. ואז התחילה אנטישמיות בבית היתומים. בשנת 1947, כשהייתי בבית היתומים בווילנה בא אלי משהו ואמר שראה את אחותי ברשימת הניצולים. נתנו לי כתובות להיכן לכתוב מכתבים. כתבתי ללונדון, לפריס, לניו יורק…כעבור כמה חודשים וקיבלתי מכתב מפריז ובו כתבו לי שהיא שם. אמרו לי לכתוב אליהם והם יחזירו תגובה. כתבתי לה מכתב ובו אמרתי לה: "בואי תעזרי אנחנו פה שלושה לבד". היא ענתה לי: "אני לא חוזרת למקום בו נשפך כל כך הרבה דם יהודי".

פעם ראשונה בכיתי .

היא עלתה ארצה הקימה משפחה. מכיוון שלא יכולנו לצאת מליטא עלינו ארצה רק ב- 1959 וכך ראיתי אותה אחרי 18 שנה. שמו את אחותי בבית יתומים אחד ואת אחי באחר ואני הייתי צריך לעזוב את בית היתומים. התחלתי לחפש עבודה ומצאתי עבודה בתור מתלמד בהנהלת חשבונות של בנק. מצאתי את הקרובים הרחוקים שלי . מהבנק קיבלתי חדר ב"בית החלוצים". הדירה בחצר בית היתומים- בחצר של בית היתומים היה בית. הלכנו למשרד השיכון כדי לקבל אישור לגור בו ואמרו לנו לא. אז התיישבנו על הרצפה ואמרנו קחו אותנו לכלא לפחות אז יהיה לנו איפה לגור ובסוף קיבלנו את הבית. לא דאגנו מכלום מישהו חלה בטיפוס ולא היה אכפת לנו אפילו שישנתי אתו באותו מיטה. הוא מת רצו לעשות חיטוי אבל לא אהבנו את הריח אז אמרנו לא רוצים. העלייה ארצה – היה הסכם בין רוסיה לפולין שמי שנולד לפני 1939 רשאי לעלות לפולין אז היהודים שענו על הקריטריונים יכלו לעבור לפולין ומשם לעלות ארצה. 

 

 

נמרוד: אני גאה בך וביכולת שלך לשרוד מצבים קשים . שמחתי לעזור לך להעביר הלאה את סיפור חייך. למדתי עליך הרבה כמו איך היית עקשן ולא ויתרת. אתה בעיני ממש גיבור.