מאגר סיפורי מורשת

שמי אור גרינברג, לפני כמה חודשים במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, תיעדתי את סיפורה של סבתי אהובה "סבתא שרה גרינברג שעלתה מבלרוס". סיפורה הועלה לפני כמה חודשים לאתר הקשר הרב דורי. בעקבות כך החלטתי לכתוב גם את סיפורו האישי של סבא שלי אנטולי גרינברג ז"ל, בעלה ז"ל של סבתי שרה גרינברג.

את סבא אנטולי לא הכרתי, משום שנפטר עוד לפני שנולדתי, ההכרות שלי עמו הייתה רק על ידי סיפורים ששמעתי עליו ותמונות שראיתי. כל הסיפורים עליו והתמונות שלו סיקרנו אותי ויצרו אצלי רגשות חיבה אליו, למרות שמעולם לא הכרתי אותו. השנה ב-7 ליולי 2020 ציינו 20 שנה למותו, לכן אני רוצה לשמר את סיפורו אישי ולכתוב עליו.

אני מקדישה סיפור זה באהבה לסבא אנטולי ז"ל

סבא שלי נולד בשנת 1931, ב-21 לספטמבר, שזה תאריך משוער, כי לא ידוע במדויק באיזה תאריך נולד. הוא נולד בבלארוס בברית המועצות בעיר בשם ברזינו, בן לאמא חנה ואבא יעקוב. היו להם ששה ילדים: שלוש בנות ושלושה בנים, סבי היה הקטן ביותר. אמו, אביו ושתי אחיותיו של סבי נספו בשואה, הם נרצחו בברזינו, שבבלארוס.

בשנת 1941 בטרם תחילת מלחמת העולם השנייה סבי נסע לקייטנה הרחק מחוץ לעיר שנמצאת בביאליסטוק, שכיום שייכת לפולין ובאמצעות כך ניצל, משום שאם היה נשאר עם הוריו הוא היה יכול להירצח ביחד איתם. הוא הועבר לצפון רוסיה לסיביר, לבית יתומים בגיל 10, וכך הוא בעצם שרד. החיים שם היו מאוד קשים, לא תמיד היה מה לאכול. לעיתים סבא היה צריך למצוא אוכל בעצמו. לדוגמא, יש את כמה מהסיפורים המעניינים האלה המספרים על המצבים המאתגרים בו התמודד סבא כילד קטן:

איך סבא למד לשחות?

סבא אנטולי וחבריו נכנסו לפרדס של פירות ורצו לקטוף כמה פירות, כי הם היו רעבים, בעל הפרדס ראה אותם ורצה לירות עליהם, סבי וחבריו ברחו וקפצו מעבר לגדר, אבל מחוץ לגדר היה נהר, ובלית ברירה הם קפצו לנהר ושחו מגדה אחת לגדה השנייה על מנת להימלט, אך הפרט הקטן והמעיין הוא: שסבא לא ידע לשחות לפני כן! אך על מנת לשרוד, הוא קפץ למים וכך למד לשחות!

החייל שהגן על סבא וחבריו

סיפור נוסף מהתקופה בה סבא שהה בבית היתומים: בזמן מלחמת העולם השנייה סבא היה צריך למצוא לעצמו אוכל ולדאוג לעצמו, כי הזמנים היו קשים והמצב לא היה קל. כאמור, סבא וחבריו נכנסו לשוק, בשוק היו דוכני אוכל, פירות, ירקות, דברים בסיסיים מהם ניתן לחיות. הם נכנסו לשוק ופילחו לעצמם קצת אוכל מאחד הדוכנים. בעל הדוכן תפס אותם והתחיל להכות כמה מהילדים בחבורה על כך שגנבו ממנו. במקרה עבר שם חייל נכה, פצוע מלחמה, שהבחין במכות שהרביץ בעל הדוכן לחבריו של סבא. החייל ניגש והתחיל לעצור את התנהגותו האלימה של בעל הדוכן ולהגן על סבא וחבריו. החייל התחיל לצעוק על בעל הדוכן ואפילו כמעט להרביץ לו, הוא צעק עליו, על איך הוא לא מתבייש להרביץ לילדים רעבים. בעקבות כך, בעל הדוכן שיחרר את סבא וחבריו.

עוד סיפור מתקופת המלחמה, עוד לפני הבית יתומים, בזמן הבריחה והמעבר לסיביר:

איך סבא הצליח להטעות נאצי

הנאצים כבשו כבר את בלארוס ועטו בכל מקום – ביבשה ובאוויר. המטוסים מהאוויר מצאו להם שעשועים, הם חיפשו מטרה אנושית לפגוע בה. באחד הפעמים המטרה הייתה סבא שלי, הוא ברח מהמטוס והמטוס רדף אחריו והמשיך לירות לכיוונו. סבי היה לבוש עם ז'קט, במחשבה מהירה ואינסטינקטים חדים, סבי הוריד את הז'קט וזרק אותו לקרקע ונכנס למחסה הקרוב, הטייס הנאצי שרדף אחריו ראה מלמעלה את הז'קט וחשב שזאת המטרה וירה על הז'קט של סבא וכך סבא נשאר מוגן בתוך המחסה ועוד פעם ניצל 🙂 .

לאחר מכן, אנחנו לא יודעים בדיוק באיזו שלב של המלחמה ואיך הוא הפך להיות חניך בצבא הסובייטי, אבל ידוע לנו שהוא שירת שם עם אחיו הגדול ואף ניגן בחלילית בתזמורת של הצבא. בשנת 1944 אחותו של סבא מצאה אותו ואת אחיו והם חזרו לבלארוס, ועברו לגור בעיר מינסק (בירת בלארוס). שם הוא חי ועבד.

סבא אנטולי בטירונות- שנת 1951

בשנת 1962 סבא נפגש עם סבתא במוגילב, עיר מגוריה של סבתא ולאחר מכן הם התחתנו וחיו במינסק (בירת בלארוס). ובשנת 1963 נולדה בתם הבכורה – אמי, אירינה ובשנת 1969– נולדה בתם השנייה- דודתי, ילנה.

 שנה ראשונה של חיים יחד, סבא אנטולי וסבתא שרה

סבא וסבתא חיו במינסק עד 1980 ובשלישי לאוגוסט באותה שנה עלו עם ילדיהם לארץ.

כאשר הגיעו לארץ כל המשפחה הם היו חצי שנה בעפולה בשכונה הנקראת "גבעת המורה", זה היה מרכז הקליטה שלהם, בו הם למדו לקרוא ולכתוב בעברית. לאחר מכן סבי מצא עבודה. בהמשך, מקריית ים עברו לקריית אתא, כך השתלבו לאט לאט בחיים החדשים בארץ.

תמונות משפחתיות

סבי ז"ל עבד אזרח עובד צה"ל, כחשמלאי עד לפרישתו לפנסיה וסבתי שרה עבדה במפעל אלקטרוניקה. בשנת 1996 סבי וסבתי עברו לדירה משלהם בקריית ביאליק, אך למרבה הצער סבא שלי חיי שם רק ארבע שנים, משום שאלה היו גם השנים האחרונות בחייו. ב-7 ליולי בשנת 2000 נפטר ממחלת הסרטן, אך לפחות שנה לפני שנפטר, הוא זכה לראות את נכדו הראשון טל, בנו של ילנה דודתי ושל לאוניד בעלה.

הזוית האישית

אור גרינברג: שמחתי על הההזדמנות שניתנה לי לכתוב ולשמר את סיפורו של סבא אנטולי האהוב שלי ושל טל וליה (בני דודיי) ולפרסם אותו כדי שכולם יכירו ויזכרו את האדם הנפלא הזה, גם כשהוא כבר לא איתנו. כתיבת הסיפור הציפה בי רגשות ומעט עצב על כך שהוא כבר לא איתנו ושלא זכיתי להכיר אותו. כמובן שאת הסיפור התיעודי הזה אני מקדישה לו, לסבא אנטולי גרינברג ז"ל.