מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבגדד שבעיראק בשנת 1937. אנו, ארבעה אחים במשפחתנו, כשהגדול מבינינו, נעים, כיום כבן 95 ואני כיום בן 80. בעיראק חיו כמאה עשרים אלף יהודים. בפרוץ מלחמת השחרור, הקהילה היהודית בעיראק סבלה מהתנכלויות של הערבים שם. עם קום המדינה בשנת 1948, גדלה תשוקתה של חברת היהודים בעיראק לעלות לארץ ישראל. בעיראק התגוררנו בעיר הבירה בגדד בשוכנת באטווין שנקראת בוסתן אל-חאס (אזור שבו פעם גידלו חסה).

בשכונה זו היו כמה רחובות עם בתים פרטיים מעורבים עם יהודים ונוצרים במעמד הבינוני ומעלה.

בביתנו היו שתי קומות, שישה חדרים, חצר גדולה וגג. בגג נהגנו ללון בלילות הקיץ הלוהטים של בגדד, שהרי לא היו אז מזגנים ואחרי יום קיץ לוהט, עם 50-40 מעלות, הבית בלילה היה חם ביותר. לכן, פתרונה, של כל השכונה היה ללון על גגות הבתים, על מיטות שהוכנו בכל לילה מחדש על ידי העוזרת הקבועה שהייתה בביתנו.

אני למדתי בבית ספר יהודי "אליאנס" שהיה בית ספר ברמה גבוהה ונוהל ע"י צוות יהודי בלבד. בית הספר שכן בבניין אבן עתיק, בעל שתי קומות שהכיל כעשרים כיתות. בכל יום הסיעו אותנו במיניבוסים פרטיים לבית ספרנו. לאחר שירדנו מהאוטובוס, נאלצנו ללכת ברגל מהרחוב הראשי, דרך סמטאות צרות, כאשר בחורף הן היו מלאות במי גשמים. בבית הספר הלימודים היו נוקשים מאוד. בימי שישי בבוקר, היו התלמידים מתאספים בחצר בית הספר לשיר את ההמנון ולהניף את הדגל העיראקי, כנהוג בכל בתי הספר בעיר.

חברי היו בעיקר יהודים מבני משפחתנו הרחבה וגם שני חברים נוצרים, בני שכנינו.

השתדלנו להתרחק כמה שיותר מהתושבים המוסלמים בבגדד, שכידוע לא היו מאוהבי היהודים ובשנת 1941, בחג השבועות, השתתפו חלקם בפוגרום שנערך ביהודים בבגדד המכונה "הפרהוד" במהלכו נרצחו 179 יהודים. עם הקמת המדינה, שנאת תושבי בגדד ליהודי עיראק גדלה יותר ויותר, אך למזלנו הצליחו מנהיגי היהדות להגיע להסכם עם ממשלת עיראק לאפשר את עליית היהודים לישראל. במשך השנים 1950 עד 1951, עלו לישראל מעיראק כמאה ועשרים אלף יהודים, ובניהם משפחתנו. בבגדד נותרו רק כ- 15,000 יהודים, שרובם עלו ארצה, או עזבו לאירופה, כחמש עשרה שנים לאחר מכן (לאחר מלחמת ששת הימים). אני חייב לציין את אהבתי הגדולה למדינת ישראל שבזכותה הגעתי לישראל ובניתי את משפחתי כאן.

כאשר הגענו לישראל, התמזל מזלנו והתגוררנו בתל אביב. הוריי רכשו דירת שני חדרים קטנה בצפון העיר במעט הכסף שהצליחו להבריח לארץ. בדירה זו מתגורר עד היום אחי אדמונד. מאחר ולא ידעתי את השפה החדשה, שובצתי בכיתה ו' ולא בכיתה ז' בבית הספר "הר נבו" בתל אביב. בבית הספר רוב התלמידים היו ממוצא אשכנזי, כאשר אני הייתי בין הבודדים ממוצא מזרחי. התקבלתי בצורה יפה ואוהדת מאוד מצד המורות והמחנכות שלי והן מצד חברי התלמידים, שבחלקם חברי עד היום. כעבור שלוש שנים, לאחר כיתה ח', אני וחבר נוסף ביקרנו בבית בספר החקלאי "הכפר הירוק" ומאוד אהבנו את החברה והסביבה שם. לבסוף החלטנו ללכת לבית הספר הזה, ושם ללמוד את שנות התיכון שלנו. אלו היו ארבע השנים היפות ביותר בחיי, שבהן הכרתי את אשתי לעתיד, חינה.

עם סיום לימודינו בבית הספר, התגייסנו לצבא במסגרת הנח"ל. בצבא שירתנו שלוש שנים ולאחר מכן יצאנו ללימודים באוניברסיטה. כעבור שנה, חינה ואני התחתנו. לאחר שנתיים, נסענו לארה"ב להמשך לימודיי. למרות שחשבתי שייעודי הוא בתחום החינוך, החלטתי להמשיך את לימודיי באוניברסיטה בתחום הפרסום. בפרוץ מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, חזרנו לארץ לאחר שנולדה שירלי, בתנו הבכורה. 8 שנים לאחר מכן, נולד בננו לירן. כיום יש לנו ארבעה נכדים אלעד ועומר, לאחר שירות צבאי ולאומי,  ודניאל (כותב הסיפור) ועדי הלומדים לומדים כיום בבית הספר "מגן". אנו משפחה אוהבי מדינת ישראל ותושביה ומאחלים שמדינתנו תמשיך להתפתח ולשגשג, ושתהיה תפארת בין ארצות העולם.

הזוית האישית

סבא היקר, למדתי ממך על ההיסטוריה שלך ושל המשפחה ולמדתי שאם רוצים להצליח צריך לעבוד קשה ולהאמין בעצמך.