מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא אבי טימסיט

אני ומיקה ביום הולדתה
אני בצעירותו
תחנות בחיי סבא אבי טימסיט

שלום, קוראים לי אברהם טימסיט. נולדתי ב 6 במאי, 1942, בקזבלנקה, מרוקו. השם אברהם ניתן לי על ידי הורי לזכר סבי מצד אבא. במשפחה קראו לי בוב לבקשתו של חייל יהודי אמריקאי שהיה מאומץ על ידי משפחתי. שם המשפחה שלי מקורו בדרום מרוקו, בעמק הדרע. יש לי שתי אחיות, אחת גדולה ממני והשניה צעירה. תמיד הרגשתי שיש להורי ציפיות גדולות מאוד ממני בשל העובדה שהייתי הבן היחיד. לא תמיד הציפיות נענו.

אני ומשפחתי

תמונה 1

הבית שלי במרוקו

נולדתי וגרתי עד גיל 13 בבית משותף בן ארבע קומות, בקומה העליונה. היו שתי דירות בקומה והדירה שלנו, אותה אני זוכר מצוין, הייתה בת שני חדרים. חדר שינה גדול לשתי אחיותיי ולי, סלון, חדר אוכל, מטבח, וחדר אמבטיה. בסלון הייתה ספה נפתחת בה ישנו הורי. הבנין שלנו והסמוך לו היו מחוברים על ידי חצר עגולה ומרוצפת. בחצר הזאת ביליתי יחד עם ילדי הבניינים שעות רבות ברכיבה על אופניים ובעוד כל מיני משחקים. זו הייתה ילדות שמחה מלאת הרפתקאות.

בדרך כלל הייתי רב עם אחותי הגדולה. די הפרעתי לה במהלך חייה. ואילו עם אחותי הצעירה הייתי חבר טוב. היו לנו המון נסיעות משפחתיות. היו נסיעות לחוף הים כולל פיקניקים ברחבי מרוקו והיו גם נסיעות לשוויץ וצרפת. אני זוכר את מרוקו כארץ יפה עם נופים מגוונים: חוף ים מקסים כל השנה, שלג בדרום הארץ, יערות, ג'ונגלים, מדבריות, כפרים ועיירות. התושבים המקומיים היו ידידותיים ליהודים ובדרך כלל לא היו בעיות. החיים היו זולים ואבא שלי היה נוהג לקנות פירות וירקות בכפרים באזור.

הייתי בתנועת הצופים. היו לנו מסעות שארכו 21 יום. לקחנו תיק גב ובו כלי רחצה ובגדים להחלפה. המסע התחיל בנסיעה במשאיות עד ליער סמוך לג'ונגל עם מפלי מים ענקיים, קופים וחיות אחרות. היינו זורקים אבנים אל הקופים ואלה היו זורקים את האבנים חזרה אלינו (קופים… לא???) כל יום היה מרתק ומלא חוויות. אבא שלי לימד אותי שחיה ונהיגה באוטו. הייתי שחיין מצטיין ונהג מעולה.

עד גיל 11 למדתי בבית ספר עממי כללי עם נוצרים, יהודים ומוסלמים. התלבושת האחידה הייתה סינר שחור על מכנסים קצרים וסנדלים. הייתי תלמיד טוב וספורטאי מצטיין. הלימודים התנהלו בצרפתית. מגיל 11 עד גיל 13 למדתי בבית ספר יהודי בפנימייה. הייתי הילד הכי צעיר בשכבה וכן הכי רגיש. זו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את הבית. אין לי זיכרונות משמחים מאותה תקופה. החגים בחיק המשפחה היו אירועים נהדרים, בייחוד סוכות ופסח. בפסח חגגנו שני ערבים, כנהוג בגולה. הערב הראשון הוקדש למשפחות של הורי והשני לשליחים ישראלים ששהו במרוקו. ההתרגשות שלי הייתה עצומה. אבא היה קורא את ההגדה בעברית ובערבית מרוקאית. אני זוכר את הפיוטים היפים של פסח. בסוכות הייתה תחרות הסוכה הכי יפה בעיר ותמיד הסוכה של בית הכנסת שלנו הייתה זוכה במקום הראשון.

אני בצעירותי

תמונה 2

אני כמובן, זוכר את המנגינות והתפילות שליוו את ילדותי ואת בגרותי. כמו כן, את השירים ששרנו בצופים. השירים שאמא הייתה שרה לי זכורים לי היטב. אחותי הגדולה הייתה מנגנת בפסנתר ואני זוכר את כל המנגינות. פעם בשנה, ביום העצמאות, אנו נפגשים עם חברים שהיו בצופים במרוקו וכל היום שרים ואוכלים. אני שר את שירי ילדותי לנכדי והם מאוד אוהבים אותם. המשחק האהוב עלי הוא ג'וקארי. זהו משחק דומה לטניס שאפשר היה לשחק בו לבד. סיפרתי למיקה נכדתי על המשחק והיא הבינה את העקרון.

בבר מצווה

תמונה 3

חיי בארץ

עליתי לארץ עם משפחתי בשנת 1955. גרתי בהרצליה פיתוח. הייתי אז בן 13, ולמדתי בכיתה ח' בבית הספר "ברנדייס" בהרצליה ג'. למדתי ארבע שנים בגימנסיה הרצליה בתל אביב. הייתי תלמיד בינוני ומטה. בעצם התרכזתי בענפי ספורט רבים. אחרי התיכון למדתי שנה וחצי בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה.

אני בצבא

תמונה 4

בבגרותי תחרויות הספורט השונות והרבות בהן השתתפתי היוו זיכרונות מאוד משמחים. היה לי קשה ועצוב שסיימתי את התיכון ללא תעודת בגרות. אך עשיתי את בחינות הבגרות במהלך השרות הצבאי שלי כספורטאי מצטיין, שירתי בחיל האוויר כחשמלאי ומכשירן מטוסים. היו הרבה מאוד תורנויות לילה בהן לקחו חלק טייסים, נווטים, מכונאים, ואנשי קשר. הייתה אווירה מאוד מיוחדת, חברית, וגם מתוחה.

אני וחברי בצבא 

תמונה 5

השתחררתי בסוף 1964 ומאז גויסתי והשתתפתי ברוב המלחמות במשך 28 שנות מילואים.

את אישתי הראשונה אתי פגשתי בשנת 1967. עסקתי אז בפרסום ואתי הייתה מזכירה בצינקוגרפיה (הכנת גלופות). בסוף 68' לאחר הכרות של שנה פלוס, בהיותי בן 26 התחתנו ב"בית המהנדס" בתל אביב. נולדו לנו שתי ילדות מקסימות: תרזה בשנת 1970, וטלי בשנת 1973. לאחר 13 שנה התגרשתי מאתי.

את מרים הכרתי אצל חברים שלי בירושלים. לאחר תקופת הכרות וחיים משותפים התחתנו במלון "הר ציון" בירושלים בגינה מקסימה עם נוף לחומות העיר העתיקה אימצנו בן ובת בברזיל. היום הם בני 26 ו-25. שי עדין לא נשוי וגר בבית, אלוף ישראל באומניות לחימה ובונה קריירה בתחום הזה. שירלי בת 25, בתהליך גירושין מבעלה ג'ק ולה תינוקת בת 15 חודש, אמילי אן. לבתי הגדולה תרזה שלוש בנות: אריאל המצטיינת בשירה, מיכאלה המצטיינת בריקוד והתעמלות ועמנואל השובבה. תרזה נשואה למרק, איש עסקים, והם גרים בהרצליה פיתוח.

טלי, בתי השנייה נשואה בכיף עם אביקם, הם עוסקים בייבוא ובמכירות של שטיחים וגרים בשכונת בבלי בתל אביב, ולהם שלושה ילדים גם הבכור והנכד היחיד, בן מצטיין בחתירה בקיאק, משתייך לנבחרת ישראל לגילאים שלו ומשתתף בארץ ובחו"ל, מיקה, המצטיינת בריקוד, הקטנה, רוני חמודה ואהובה.

יש לציין שכל נכדיי הולכים לבתי ספר מצליחים מאוד בלימודיהם.

במלחמת ששת הימים זכור לי לילה אחד בו שהייתי בדירה של הורי אשתי הראשונה אתי. בחוץ הייתה אפלה ושקט סרר. פתאום נשמע בכל תל אביב השיר ירושלים של זהב. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת שלא ניתן לתאר את השפעתה על רגשותיי, במילים. מכל מלחמה ומלחמה יש לי המון זיכרונות.

אחד הזיכרונות המשמעותיים ביותר היה ממלחמת המפרץ הראשונה, נגד עיראק. גרתי אז עם אשתי מרים בירושלים. תל אביב, רמת גן ועוד ערים היו אז מופגזות על ידי העיראקיים. ביום ו', יום השני למלחמה החלטנו מרים ואני להעביר את הבנות שלי, תרזה וטלי לירושלים. הן התעקשו שנעביר גם את אתי. כמובן שהסכמנו. גרנו אז בדירת שלושה חדרים אך הסתדרנו, הכנו חדר אטום, ולפני כניסת השבת קיבלתי הוראה להתגייס למילואים. ביקשתי אורכה והמפקד הסכים שאבוא במוצ"ש. לאחר יומיים תרזה וטלי הביאו לדירתנו שתי חברות שלהן מתל אביב ומיפו, שבתיהן הופגזו. לאחר ארבעה ימים מרים העבירה לביתנו את ההורים שלה מנתניה היה צפוף, מתוח, אך בכל זאת בגלל האזעקות והמלחמה כל הנוכחים הסתדרו אחד עם השני. המזל שלי זה שלא הייתי בבית. דוגמה אחת מנין רבות. אתי הציעה לשטוף את הכלים ופתאום מרים, שבדרך כלל שונאת לעשות כלים התפרצה בצורה תוקפנית והצהירה בקול רם.. " בבית שלי – אני עושה כלים"

מצבים מוזרים ומצחיקים כאלה היו לרוב גם בשעה שתיים לפנות בוקר כשהייתה אזעקה, כולם פרצו לחדר האטום. היה שם בלגן. אפשר להגיד שבאופן כללי האווירה בארץ בעת המלחמות הייתה אווירה של אחדות, אהבת חינם ועזרה הדדית. הלוואי שזה היה קורה גם בעת שלום.

יצאתי לחו"ל מספר רב של פעמים לאנגליה, צרפת, שוויץ, איטליה, נורבגייה, הולנד, דנמרק, ארצות הברית, ברזיל וספרד. הביקורים היו הן לנופש והן לביקור קרוביי משפחה. יש לי תחביבים רבים: ספורט, קריאה, דיייג, טבע,תאטרון, מוסיקה, עבודות יד ונכדים. הספורט והדייג מאתגרים אותי מאוד. אני יוצא למסעות דייג בנורבגייה, זו הפעם השלישית ומצפה לחוויה נהדרת. כמובן שהתחביב היקר לי ביותר הוא נכדיי שאיתם אני מבלה לעיתים אך לא מספיק. יש לי שבע נכדים, אמילי, השביעית חייה אצלינו בבית עם אמא שלה וזה ממש כיף.

שימשתי מספר שנים כחבר וועד בית הכנסת שלנו, שירתתי בצה"ל שרות סדיר מלא וכן עשרים ושמונה שנות מילואים. בתום שירות המילואים התנדבתי למשמר הגבול ב – מחאות סובב ירושלים.

עסקתי כל חיי בשיווק ומחירות נדלן, הן כעצמאי והן כשכיר בחברות בנייה. התמחיתי בשיווק, מכירות, משפטים ועבודות בניי. במוסדות רבים: הטכניון, אוניברסיטת תל אביב ועוד. עסקתי בהצלחה בטיפול במאות לקוחות שעם הזמן הפכו לידידים שלי. השכלתי: בגרות מלאה וקורסים רבים.

כיום אני גמלאי, בדרך כלל עסוק בסידורים הקשורים למשפחתי, בפעילויות התנדבות ובביקור אצל ילדי ונכדיי. כמו כן, אני לומד מקצועות קודש, קורא ספרים, הולך לתאטרון ורואה טלוויזיה. לא תכננתי את העיסוק הזה כשהייתי צעיר וזה פשוט התפתח עם הזמן. היום הייתי מעוניין ללמוד גילוף בעץ וציור.

ב"ה ילדי ונכדיי גרים בארץ ישראל, עובדה שמשמחת אותי מאוד מאוד בשל שתי סיבות. סיבה ראשונה- זה מימוש החלום של הוריי ושלי שילדי ומשפחותיהם יגורו בישראל, בסביבה של יהודים, ידברו עברית וישרתו בצה"ל. סיבה שנייה – הקירבה עליי. לדעתי הלימודים הם הכנה מצויינת לחיים. אם הייתי שומע בקול אבי, הייתי ממשיך בלימודים אקדמיים. אני מקווה שלנכדיי תהיה יותר השכלה ממני ושילמדו הרבה שנים, כי הם מוכשרים מאוד לכך.

סדר היום של הוא: תחזוקת הבית, בנקים, חשבונות, קניות, טלוויזיה, קריאה, טיפול באמילי (נכדתי הקטנה) טיולים, נסיעות וכו. בעצם, ארוחת הבוקר הדשנה וקריאת העיתון, הם הדבר הקבוע היחיד בלוח הזמנים שלי. יתר הזמן אני מתעסק בנושאים שדורשים טיפול.

כתובה

תמונה 6

הזוית האישית

מיקה: היה לי כיף מאוד לעבוד עם סבי, למדתי ממנו המון.

סבא אבי: ברצוני לציין שהיה לי נהדר להכין את עבודה זו עם מיקה ואני מאחל לה חיים טובים הצלחה והמשך טוב בלימודים.

מילון

ערבית מרוקאית
קבוצת ניבים של השפה הערבית המדוברת במרוקו ובאזורים הסמוכים לה בצפון אפריקה. כ-30 מיליון איש דוברים ערבית מרוקאית.

ציטוטים

”"אני זוכר את מרוקו כארץ יפה עם נופים מגוונים"“

הקשר הרב דורי