מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ביום 29.3.1953 לחיה (לבית סלומון) וליואל קמחי. הייתי הילדה השלישית במשפחה, אחות ליחיאל הגדול ממני ב-3 שנים ולעידית הגדולה ממני בשנה וחצי. כשמלאו לי 7 שנים נולד אחי אברהם ולאחר חמש שנים נוספות נולדה אחותי מירי.

בשנים הראשונות גרנו בבית בנווה-מגן ברמת-השרון, ברח' טרומפלדור (או דרך-ראשונים) 10. בית שהיה חצי מרתף. באותן שנים היה מחסור באוכל וגידלנו אוכל בחצר – בוטנים, עגבניות, עצי פרי ועוד.

לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1968, החליטו הוריי לעבור לירושלים, כדי לגור באזור ששוחרר בירושלים. הורי שכרו בית בכפר הערבי בית-חנינא ועברנו לגור שם, כל המשפחה. באותו זמן היחסים עם השכנים הערביים היו מצוינים וחברותיים והאווירה היתה נעימה ביותר.

את לימודי התיכון למדתי ב'תיכון ליד האוניברסיטה' בירושלים, במגמה פיסיקלית-מתמטית וחלמתי להיות מדענית.

לאחר הצבא נרשמתי לאוניברסיטה העברית בירושלים ללימודי כימיה. באותה שנה עשו מבחנים לכל מי שנרשם ללימודי המדעים ויצרו קבוצה של כ-30 סטודנטים מצטיינים אשר היינו אמורים לסיים, בתוך 3 שנים, שלושה תארים בבת אחת – במתימטיקה, בפיזיקה ובכימיה (זה נקרא אז 'הפרוייקט').

בפועל לאחר כשנה עזבתי את הלימודים משום היכרותי את ירון אביב ונישואינו. לאחר שנה של נישואין החלטנו להקים מושב ביחד – על הנסיבות המוזרות של היכרותי עם ירון אביב והקמת מושב גיתית בבקעת הירדן, אפרט להלן.

לאחר שהקמנו את מושב גיתית בבקעת הירדן, התגוררנו במושב ופיתחנו משק חקלאי.

נולדו לנו ארבעה ילדים – כנען ושדֵמה, חצב ומָטר. כנען נולד בחודש יולי ו-14 שנה לאחר מכן, נולד חצב גם הוא בחודש יולי. שדמה נולדה כשנתיים אחרי כנען בחודש נובמבר ו-14 שנים לאחר מכן נולדה מטר גם היא בחודש נובמבר כשנתיים אחרי חצב. כך יש לנו שני 'זוגות' ילדים בהפרש סימטרי של 12 שנים.

בשנות ה-80 יצאתי ללמוד משפטים ולאחר מכן עבדתי כעורכת דין.

בשנת 1995 התחלתי לעבוד בהנהלת בתי המשפט וכמינוי של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, הייתי אחראית על פרוייקט התייעלות מערכת המשפט שנעשה במשותף עם משפטנים בכירים מארה"ב.

בשנת 1997 מוניתי כשופטת וכיהנתי בבית משפט השלום בירושלים, עד לפרישתי לפנסיה מוקדמת בשנת 2015.

מכאן אספר את הסיפור המוזר של ההיכרות שלי עם ירון והקמת מושב גיתית.

החלום להקים מושב

עוד כאשר היה ירון חייל בשירות סדיר, בשנת 1973, הוא חלם להקים מושב עם חברים. לשם כך הוא פנה לתנועת המושבים ביום 26.8.1973 ולמכתבו הוא צירף את רשימת החברים שנסחפו ביחד איתו לחלום על הקמת ישוב חדש, חלקם חבריו לשירות בחטיבה 7 בשריון.

ברשימת החברים המיועדים למושב מופיעים גם יונתן פייקס וחיים בן-קידר ששירתו עם ירון והתלהבו מרעיון המושב – שניהם חברים קרובים שלי מימי התיכון.

בחודש ספטמבר שנת 1973, בעת שיונתן וחיים היו בחופשה מהצבא, נפגשנו אצלי בבית בירושלים והם סיפרו לי בהתלהבות על החבר שלהם מהצבא אשר חולם להקים מושב לאחר השחרור. אני נדבקתי בהתלהבות ונסחפתי איתם לרעיון – היתה זו הפעם האחרונה שראיתי את יונתן וחיים.

שישה ימים בדיוק לאחר אותה פגישה שלח אלי יונתן מכתב מהצבא ובו סיפר לי על הבחור הוגה רעיון המושב. אביא את הדברים בלשונו ובכתב ידו של יונתן פייקס:

"ובכן יש כאן בחורצ'יק אחד שאני מעוניין שתכירי מתוך הנחה שלאחר שתכירי אותו שטחית תתלהבי. המדובר בהוגה רעיון המושב."

מכתב יונתן פייקס אלי שמבטיח שאתלהב מירון

מלחמת יום הכיפורים שפרצה כשבוע-שבועיים לאחר מכן, טרפה את הקלפים, כאשר יונתן פייקס וחיים בן-קידר נהרגו בתל-סאקי ברמת-הגולן וכן נהרג חבר נוסף שהיה קרוב לירון ושותף לחלום, דני אלון.

היכרותי עם ירון

לאחר המלחמה, מכתבו האחרון של יונתן הדהד בי וחיפשתי אחר ירון אביב. איתרתי אותו באזכרה לחיים בן-קידר שנתקיימה בקיבוץ צרעה ביום 14.2.74. מוזר ככל שזה נשמע – כאשר שאלתי אנשים על ירון אביב בין כל מאות האנשים שהיו באזכרה, אני זיהיתי אותו למרות שמעולם קודם לכן לא ראיתי אותו. הוא עמד נשען ביד שמאל על הבר וביד ימין החזיק כוס מיץ תפוזים – התמונה שלו חרוטה בזיכרוני כאילו זה היה אתמול.

הספקנו לדבר רק מספר משפטים ואז קראו לכל החיילים לעלות לאוטובוסים. כפי שיונתן 'ניבא' במכתבו האחרון – אכן התלהבתי מאד מירון אביב, וגם הוא ממני.

איננו יכולים להסביר את התופעה הזו, אבל – מיד באותו הערב, הודעתי לחבריי ולהוריי כי אני עומדת להינשא לירון אביב. במקביל, ירון הפיץ בין חבריו ליחידה כי הוא עומד להינשא לי – זאת לאחר 'היכרות' של 5 דקות בערך!

שבועיים בלבד לאחר מכן לאחר פגישה אחת בלבד, קיבלתי מכתב מירון שבשוליו הוא כתב לי:

"נ.ב. מה דעתך להתחתן בעוד כחודשיים כשאשתחרר?"

כמובן שתשובתי היתה חיובית וכעבור ארבעה חודשים, לאחר שירון יצא לחופשת שחרור, נישאנו.

כשנה לאחר נישואינו חזרנו לחלום ביחד על הקמת מושב והרגשנו כי יש בכך מעין הגשמת צוואה של שלושת החברים שנהרגו. כך כתב ירון להוריו ביום 1.4.1975:

"החלטנו להחיות מחדש את רעיון הקמת המושב שעלה במוחי עוד לפני תחילת המלחמה האחרונה ושבעקבותיה הזנחתי רעיון זה"

היוזמה

במהלך כשנה תמימה ירון ואני הקדשנו את עצמנו וכספנו רק להגשמת המטרה של הקמת מושב. ירון פנה לתנועות המיישבות, לגופים שונים הקשורים להתיישבות וכן לשרים וחברי כנסת, נפגש עם עשרות אנשים וניסה לשכנע אותם ברצינותנו.

בסופו של דבר, ביום 30.7.75 נפגשנו עם חנן פורת ז"ל מגוש אמונים, והוא הציע לנו לאזרח את האחזות הנח"ל גיתית. באותו היום, מיד לאחר מכן, נולד בננו הבכור, כנען, כך שעבורנו – גיתית וכנען נולדו באותו היום בדיוק.

שבועות בודדים לאחר המפגש עם חנן פורת, כשאנחנו עם תינוק בן מספר שבועות, נסענו עם חנן פורת ז"ל לראות את גיתית. נסענו על התוואי שנפרץ לסלילת 'כביש אלון' ('דרך ארץ המרדפים'), כאשר המכונית מקרטעת על אבנים וסלעים. בסופו של דבר נתקענו כ-2 קמ' לפני גיתית ועשינו את המשך הדרך ברגל.

כאשר ראינו את גיתית, התאהבנו מיד במקום ובאיזור והחלטנו כי שם יהיה ביתנו. מה עוד שנאמר לנו כי הישוב נמצא בתוך הקונצנזוס הלאומי והוא תואם את 'תוכנית אלון' שהיתה אז רלוונטית.

במקביל, במהלך אותה השנה, ירון התרוצץ בין גופים ואירגונים שונים, ופנינו לחברים ומכרים וידידים, מימנו ופירסמנו מודעות, ירון אירגן מפגשים בבתים של אנשים, וגם נסע לפגוש עשרות מועמדים ברחבי הארץ – וכך ירון לבדו אירגן גרעין ראשוני לישוב העתידי.

ההגשמה

בדצמבר שנת 1975, כשאנחנו עם תינוק בן 4 חודשים (כנען, בננו הבכור), נרגשים ומאושרים הגשמנו את חלומנו – ועלינו לאזרח את גיתית ביחד עם חברי הגרעין שירון אירגן, ואת מגילת היסוד של גיתית אני עצמי כתבתי והקראתי בטקס האיזרוח.

מאז ועד היום, אנחנו גרים וחיים בגיתית. את כל חיינו העברנו כאן – מצעירים בני 22 הפכנו להיות בני הגיל-השלישי, על סף הזקנה. ארבעת ילדנו נולדו כאן וגדלו כאן. גידלנו והתפרנסנו ממשק חקלאי במשך שנים רבות. גידלנו ירקות – עגבניות, חצילים, אבטיחים, מלונים, מלפפונים, שום, בצל, ארטישוק. גידלנו מטעים – אפרסקים, כרם, תמרים. גידלנו פרחים – בנקציות, ספארי-סנסט, ציפורנים וורדים, ירון אף זכה לקבל את התואר של 'וורדן מצטיין' ממשרד החקלאות, כאשר יצוא הוורדים שלנו היה בין המובילים במדינה (אם לא הטוב ביותר).

והיום יש לנו משפחה גדולה, שתמשיך ותגדל –

כנען שנישא למריאנה, מהם יש לנו 4 נכדים – חושן, שחם, צוׂר ו-סלע.

שדמה שנישאה לרפי, מהם יש לנו 3 נכדים – אורָן, רום ו-בר.

שני ילדינו הצעירים, חצב ומטר, טרם נישאו – ואנחנו מצפים לבאות.

סבתא חיה (אמא שלי) אומרת: העולם מתפתח על ידי אלה שמעיזים להיות מקוריים. אלה שהולכים בתלם לא מביאים לשינוי.

שיר אהוב במיוחד – יותר מזה אנחנו לא צריכים, של שלמה ארצי. שיר שמשקף את ההוויה הישראלית והתפילה המאחדת את כל העם הזה.

יותר מזה אנחנו לא צריכים שלמה ארצי

הזוית האישית

מלכה: היה כייף עם רום והיה כיף לשחזר את העבר – מרגש ומהנה! תודה!

רום: היה לי כייף להכיר יותר את המשפחה ולבלות עם סופרסבתא