מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר קזבלנקה שבמרוקו בשנת 1944. בילדותי למדתי בבית ספר צרפתי עברי כשהלימודים התחלקו לשני חלקים חצי יום היה לימודי עברית ותורה וחצי היום השני היה לימודי בצרפתית ( כגון מתמטיקה, מדעים וכו') למעשה עד עלייתי ארצה למדתי במתכונת זאת וממש סמוך לעלייתי ארצה חגגתי את בר המצווה שלי בשנת 1956.

 

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני בארץ ובזמן המלחמה הייתי על אנייה צרפתית "מדטרנה" שהביאה אותנו עד לחופי מרסיי בצרפת. היות והייתה מלחמה בארץ לא הורשנו להמשיך בהפלגה לכיוון ארץ ישראל. לאחר זמן מה שהתעכבנו בצרפת הורשנו להמשיך בהפלגה לכיוון הארץ אבל לא באותה אנייה, המשכנו להפליג באנייה ישראלית בשם "ירושלים" האנייה הייתה מאוד גדולה, מרשימה ובתור ילד כל דבר שהיה קשור לארץ ישראל ריגש אותי מאוד מאוד, בתור ילד שמדבר ומבין עברית עוד ממרוקו נורא סיקרן אותי לדבר עם המלחים ולשמוע את החדשות המגיעות מהארץ בזמן המלחמה עצמה בעברית כמובן.

 

הגענו ביום שישי לפנות בוקר לנמל חיפה כשבערב לפני הודיעו לנו להאפיל את כל חלונות האנייה ולא להדליק שום אורות כי אנחנו מתקרבים לחופי ארץ ישראל, אותו לילה אני לא ישנתי בכלל מרוב התרגשות והתעניינות. הדגשתי את המילה התעניינות מכיוון ששמענו בחדשות באותו ערב שצה"ל הצליח לכבוש את כל חצי האי סיני ולפוצץ חלק נכבד מאוד מהצי המצרי אבל אחד מהאניות המלחמה המצריות בשם "איברהים אלאוול" נתפסה בשלמות על חיילה ועל ציוות וגוררים אותה בשעות הקרובות לנמל חיפה.

 

בשבילי לראות את האנייה המצרית נגררת לנמל חיפה זה היה השיא שרק אפשר היה לחוות בחלק זה של המלחמה בשילוב עם עלייתי ארצה.

 

ביום הגיוס שלי לצבא זה היה בשבילי היום הכי ציוני שחוויתי ושהתגעגעתי אליו עוד מילדות במרוקו. הגעתי לבקו"ם הכינו אותנו עם כל הציוד ותוך 24 שעות מצאתי את עצמי באימונים טירונים מאוד מאוד קשים אך מהנים, מיום הגיוס ועד לחופשה הראשונה עברו כמעט חודשיים וזה היה לי קשה לא לראות את בני משפחתי.

 

עברתי בהצלחה את הטירונות הומלצתי לקורס מכי"ם וגם את הקורס עברתי בהצלחה רבה ובהצטיינות ושובצתי לחיל ההנדסה הקרבית. אימון של שישה חודשים שבסופו קיבלתי את דרגת הסמל והומלצתי להיות מפקד כיתה. בהמשך עסקתי בכל הנושא המקצועי של ההנדסה קרבית ואת זה לימדתי את החיילים שלי ומאוחר יותר התקדמתי להיות סמל מחלקה ובנושא הזה עסקתי עד ליום שחרורי מהצבא לאחר שלוש שנות שירותי בסדיר.

 

במהלך שירות המילואים שלי השתתפתי במלחמת ששת הימים לבנון הראשונה והשנייה ובמבצעים מיוחדים. ברצוני לספר על היהדות והמסורת שהייתה נהוגה בילדותי וגם בידיעה מאוחרת יותר ביהדות מרוקו.

 

מאוד זכור לי, שכשהייתי ילד קטן אבי היה לוקח אותי ואת אחיי בידיים וכל שישי בערב לבית הכנסת שהיה ממוקם לא הרחק מביתי. בהיותי ילד למדתי בנוסף ללימודים הרגילים. בבית ספר לפיתוח קול והייתי במקהלה מרכזית ליהדות מרוקו והיינו מלווים את התפילה בפיוטים ושירה שמלווים את התפילה. הייתי הסולן של המקהלה וזכיתי להרבה חום ואהבה מצד הקהילה ומדי פעם הזמינו אותי להשתתף באירועים פרטיים כגון בר מצווה, חתונה וכו' עם כל המקהלה, היינו מופיעים עם תלבושת אחידה וזה היה מעמד מאוד מרגש ומאוד מהנה. אני זוכר שלחגוג את בר המצווה שלי היה כרוך בהכנות מאוד גדולות, ללמוד את פרשת השבוע בטעמים, ללמוד דרשה שהייתי צריך לקרוא בפני כל המתפללים וכל האירוע היה צריך להיעשות בבית הכנסת שנקרא בשם "שומרי שבת".

 

בחגיגה הייתה השתתפות גדולה בעזרת הנשים שכללה בני משפחה ואורחים של האירוע. הרבה דברי מתיקה חולקו הרבה תלבושות ססגוניות כגון תלבושות מסורתיות מרוקאיות והעוגיות המרוקאיות היו בשפע גדול. בגמר התפילה  כל בית הכנסת וכל האורחים היו מוזמנים אלינו הביתה לארוחה חגיגית שהייתה בשבת בצהריים. השמחה הייתה רבה וזה נמשך עד הערב.

 

לגבי התלבושות אני רוצה לפרט נשים היו באות לבושות עם כפתנים והגברים היו באים עם או ברט עם פונפון למעלה או עם תרבוש אדום מסורתי שהיה נהוג במרוקו וג'לבה שזה בגד עליון שלובשים מעל הבגדים. זכור לי בחגים שבהתקרב החג היו הכנות גדולות בבית כמו ניקיונות, קניות ובעיקר כל הבנים היינו הולכים לחייט שיתפור לנו חליפות לפי מידה והבנות היו תופרות שמלות. ילדים בגילאים 8-10 והלאה היו באים לבית הכנסת בחגים עם חליפות.

 

אני זוכר שאמא שלי הייתה כל היום עומדת במטבח להכין את האוכל המיוחד המסורתי לכל חג וחג זה היה הרגשה שכל המשפחה הייתה משתתפת בהכנות, בקניות ובבישולים, זו הייתה אווירה מאוד מיוחדת.

 

יחסי השכנות שלנו עם הערבים הייתה מצוינת הם מאוד כיבדו את החגים שלנו ואת השבתות ואנחנו מאוד כיבדנו את החגים שלהם, יתרה מזאת הם היו מכינים בשבילינו את המופלטה לחג המימונה והיו מביאים את הקמח והשיבולים מהשדות וזרי פרחים. זכור לי שבשבתות אמא שלי הייתה מכינה את החמין של שבת, היה מין תנור שעבד על פחם ועצים שקראו לו פרנה שהיה שייך לערבים ושם כל השכונה היו מביאים סירי החמין משלהם כשהוא מסומן בסימן מיוחד לכל משפחה, זאת הייתה המשימה שלי כל שבת בתור ילד להביא את החמין הביתה.

תשע"ו, 2016