מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית שדה נולדתי ברמת גן בשנת 1943.

אבי שמעון נולד בטבריה, המשפחה של אבי הגיע לארץ ישראל אחרי גירוש ספרד. המשפחה עברה גילגולים דרך מרוקו, חלק מהמשפחה נשארו בצרפת ואלה שהגיעו לארץ, חיו בטבריה. המשפחה הייתה משפחה דתית. אמא של אבי נהרגה בפרעות שהיו בטבריה. סבי מצד אבא היה סופר סת"ם והוא היה מעתיק ספרי תורה ומגילות.

תמונות של המגילה

           

אמי חנה נולדה בטבריה. משפחתה שהגיעה מרוסיה הייתה משפחה דתית. במשפחה היו שישה ילדים שתי בנות וארבעה בנים. אבא של אמא היה מלמד "בחדר". אמא הכירה את אבא בטבריה והם התחתנו. הם עברו לרמת גן, שם נולדו שני ילדים, בן בצלאל בגיל צעיר חלה בשיתוק ילדים ונותר עם צליעה ברגל אחת, ואני נורית. גרנו כמשפחה ברמת גן, ואמי הייתה מתנדבת במכבי אש.

התקופה הייתה מלחמת השחרור. אח שלי אמי דוב, שהיה איש פלמ"ח, נהרג במלחמה, ליד עזה, בדיוק בתאריך יום ההולדת שלי ולכן במשך שנים לא חגגו לי יום הולדת.

תמונה של דודי דב שנהרג ואחי

בגיל 7 לערך, עברנו לגור בקריית מוצקין. היה לנו בית פרטי וגינה, עם עצי פרי, בחצר היה גם מחסן שבו אימי הייתה מכבסת כביסה בדוד על פרימוס, כי אז לא היו מכונות כביסה. אחותי רחל, נולדה בשלג הגדול של שנת 1950 בקריית מוצקין, שתינו גרנו בחדר אחד בבית. הייתה לי ילדות רגילה. הייתי בגן חיה בקריות ביחד עם חבריי שאחר כך המשכנו ללמוד גם בתיכון.

תמונה של גן חיה

אחר כך למדתי וסיימתי בביה"ס "אחדות", שהיה מול הבית של הורי. דודי, אח של אמי, היה ימאי ובאחת הנסיעות שלו לכיוון אפריקה הוא הביא מתנה קוף. הצלחנו לגדל את הקוף מספר שבועות, אבל הוא היה קוף מאוד פראי. יום אחד הוא עמד מול הראי ומרח על עצמו משחות שיניים ושפתונים של אימי. היינו מוציאים אותו לחצר וילדי הסביבה היו באים לחזות בו. אחרי מספר שבועות לא היתה ברירה והעברנו את הקוף לגן החיות ומאז לא ידענו מה קרה איתו.

בחצר של הורי היה מבנה שבו היינו עושים סוכה בחג הסוכות. כל אחד מהחברים שלי היה מביא משהו כדי לקשט את הסוכה, זכורים לי וילונות שהביאה חברה שלי מביתה, קראנו להם וילונות מביאליסטוק, משם הגיעו ההורים של החברה שלי. כמה ימים לפני חג הסוכות, היינו מתאספים ילדי השכונה ויוצאים לשדה הקרוב לחפש צמחים ופרחים לקשט את הסוכה.

בקרייה אז היו עדיין מעט רחובות והשדה היה ממש מאחורי הבית, קרוב מאוד. בשדה הזה גם אספנו חרקים שונים ועשינו אוסף של פרפרים, לטאות, צבים ועוד.. בתקופה הזו, לא היו לנו עדיין טלפונים, היינו מכינים לעצמנו טלפונים מפחיות של שימורים, מחוברים עם חוט. לא ברור אם באמת שמענו דרך הפחיות או ששמענו את הצעקות של עצמנו.

יום ההולדת ראשון שזכור לי כמסיבה, היה בגיל 12, אז חגגתי בת מצווה. ימי ההולדת בימים ההם לא היו כמו היום עם תכניות וכיבודים. שיחקנו ורקדנו ברחוב ליד הבית. בתקופה הזו, הרחוב היה המקום המרכזי שבו נפגשנו ושיחקנו. לא היו הרבה מכוניות בכבישים ולא הייתה סכנה לשחק בכביש. המשחקים שאהבנו לשחק בהם היו מחבואים, תופסת, חמש אבנים, דוקים, והרבה משחקי חבל. בית הספר העממי שלי היה ממש מול הבית שלנו. בחצר בית הספר הייתה חורשה גדולה של עצי אקליפטוס, על עצים אלה היינו מטפסים קושרים חבלים ומכינים לעצמנו "אומגה".

חגי ישראל

בבית הורי היינו חוגגים בעיקר את סדר פסח כהילכתו. לפני ליל הסדר, אחי היה  מושיב אותי על מדרגות הבית ומחייב אותי ללמוד היטב  את כל הקושיות. בבית היו עושים סדר וניקיון ומשליכים את כל החמץ. אבי היה מקריא את ההגדה מתחילתה ועד סופה, כולל שירי פסח. אמא הייתה מכינה מאכלים מיוחדים לפסח למשל "גפילטע פיש". היינו יושבים בליל הסדר עד השעות המאוחרות של הלילה וחיכינו לאליהו הנביא שיבוא לטעום מכוס היין שלו . כמובן שאליהו לא הגיע, אבל בבוקר אבי היה מרוקן מעט מכוס היין ומראה לנו שאליהו כן הגיע.

בחג חנוכה, הדלקנו נרות כל ערב ואימי הייתה מכינה סופגניות מיוחדות עגולות, כמו כעך, והייתה טובלת אותן במי סוכר, מאוד אהבנו את הסופגניות האלה. בפורים, אימי היתה תופרת לנו תחפושות מבדים שהיו בבית. באותם ימים לא היו תחפושות לקניה ולא היו מחסני תחפושות. בכיתה א' אמא הכינה לי תחפושת של מלכת אסתר ובשלוש השנים הבאות התחפשתי באותה תחפושת ואמא הייתה מתאימה את הגודל והאורך של השמלה.

היינו בתנועת נוער- "הנוער העובד" ובמסגרת הפעילות התנועתית בימי שישי היינו נפגשים לפעולות שונות. למדנו הרבה שירי ארץ ישראל וריקודי עם, מידי פעם היו לנו גם טיולי תנועה. באחד מטיולי התנועה לאזור נחל צין, המדריכים קצת טעו בדרך, דבר שהיה קצת מפחיד. לא היו לנו מספיק מים, שמרנו על המימיות ובסופו של דבר, מצאנו את הדרך והגענו לחניה, כולם שלמים ובריאים.

אחרי שסיימתי את הלימודים בבית הספר עברתי לבית ספר לאחיות בבית חולים רמב"ם.

תמונה שלי כאחות

בשנת 1967, הגעתי לקיבוץ אילון עם הבת שלי טלי. באילון התחתנתי עם עמיאל.

תמונה מהחתונה

עמיאל הגיע לאילון עם עלית נוער מיוגוסלביה, אחרי מלחמת העולם השנייה. אבא של עמיאל נהרג במלחמה ועמיאל ביחד עם אמא שלו ואחות יותר גדולה, נדדו ביוגוסלביה עד שעלו ארצה. עמיאל היה בן 12 כשהגיע לקיבוץ אילון, שם גדל והתחנך. בצבא היה בצנחנים ומהצבא חזר לאילון.  הוא עבד תקופה מסוימת על אוניה של הקיבוצים ובאחד המסעות נסע ליוגוסלביה, לחפש את אחותו שנשארה ביוגוסלביה אחרי המלחמה. הייתה התרגשות רבה בפגישה ובמשך השנים שלאחר מכן, הגיעה אחותו עם המשפחה שלה לכמה ביקורים בארץ.

לעמיאל ולי נולדו עוד שלושה ילדים: צור ואביב ודרור התאומים.  היה איתנו גם תמיר הבן של עמיאל. היינו משפחה עליזה ורעשנית, אהבנו מאד לטייל בטבע. כל ילדי התחתנו, ויש לי 12 נכדים מאוד נחמדים, חמודים וטובים! וכולנו גרים בקיבוץ אילון.

עמיאל נפטר ממחלה קשה בשנת 2000.

אני עבדתי שנים רבות במרפאה של הקיבוץ, המשכתי ללמוד לתואר בסיעוד ויצאתי לעבוד מחוץ לקיבוץ, בשירותי בריאות בתפקיד בכיר, עד שיצאתי לגימלאות.

הזוית האישית

נורית: להגיע לכיתה עם ילדים צעירים לשבת איתם במסגרת זו ולנסות ולהזכר בארועים שונים בחיי היה מאד מעניין ונחמד מקווה שפגישות אלה האירו לעמית ולהדרה דברים שלא כל כך משוחחים עליהם בחיי יום יום.

עמית: היה מאוד נחמד ומעניין לשמוע על ההיסטוריה של המשפחה שלי.

הדרה: היה לי כיף לעבוד עם עמית ונורית ולמדתי הרבה על העבר ועל העיסוקים של פעם.