מאגר סיפורי מורשת

באחד הביקורים האלה לאתיופיה אז חבש, ראה אותו סבא שפחה כושית מוצעת למכירה, כמנהג הימים ההם. השפחה הייתה יהודיה. נרעש הלב היהודי, היאמן? שפחה יהודיה?

קנה סבא את הסחורה והביא אותה הביתה במחשבה שילביש אותה על אחד מבניו, הבוגרים. אבל הם לא רצו אישה כושית, ובלית ברירה, לקח אותה לעצמו. אני נצר לאותה שפחה כושית.

סבתי, אם אמי, נולדה כמה דורות אחרי אותה כושית. אביה היה רופא, אחיה היו רופאים, וכינוי המשפחה היה: "שבט הרופאים". היא כמובן הייתה משכילה, קראה עברית מהתנ"ך, והבינה את אשר קראה. היא ידעה גם פרסית וגם כתב רש"י וצרפתית, ותמיד הייתה עם ספר. סבא היה בן של סוחר עשיר שנדד לרגל עסקיו בצפון פרס ולמעשה היה מין נער שעשועים כמו שהסתובבו אז באירופה בני העשירים. הם לא עבדו וההשכלה הייתה מינימלית. ההשכלה של סבא הייתה נחותה משל סבתא, וגם הייחוס המשפחתי. אבל סבתא הייתה "זקנה", בת שש עשרה כשנשאה, משום שאביה הרופא סירב להשיאה מוקדם יותר כנהוג באותם הימים.

סבא עשה חיים, טייל באירופה השאננה לפני מלחמת העולם הראשונה. פריז, לונדון, מוסקבה, הוא בזבז את כספי המשפחה. סבתא נשארה לגדל את הילדים ובעיקר עסקה בפעילות קהילתית המצוינת, גם בארכיון הציוני. היא ייסדה את המרכז הראשון להכשרת נשים יהודיות, בשנת 1924.

היה במקום גם גן ילדים ובית ספר לילדים יהודיים. הייתה ממקימי רשת "אליאנס" בהמדן, שם נולדתי ושם גם השושלת התחילה, ובהמשך בטהרן.

סבא עד סוף ימיו תמיד לבוש היה כלורד אנגלי, ז'קט מחויט מגבעת ומקל שבזמנו היה עם גולת כסף בראשה, ובגיל מאוחר יותר: מקל הליכה מעוצב. אלה היו חלק משורשי.