מאגר סיפורי מורשת

יעקב נולד בשנת 1930 בעיר צ'רנוביץ' בבוקובינה, כיום באוקריינה, למשפחה בת שישה נפשות. הורים שלושה בנים ואחות. יעקב היה הבן השלישי מבין אחיו. משפחתו היתה דתית חרדית. יעקב, בובקר למד בבית ספר האזרחי, העירוני ואחר הצהרים למד בחדר עם הרבי.

כשהיה יעקב בן 11, ביולי 1941, נכנסו הגרמנים אל העיר צנוביץ'. באוקטובר באותה השנה גורשו עשרות אלפי ממחוז בוקובינה  וגם מהעיר צ'רנוביץ', יעקב סיפר שהיה עליהם לצאת מהבית עם מעט מטלטלין והוליכו אותם ברגל לכיוון הרכבות מזרחה. יחד עם כל הקהילה, גברים, נשים, זקנים וילדים. המסע היה קשה מאוד, הקהילה גורשה לגטאות בסרביה ובטרנסניסטריה בפולין.

בתחילת הכיבוש הגרמני ועד הגרוש הם רוכזו בגטו, גברים עבדו בעבודות כפייה קשות ומי שלא עמד בכך, הומת במקום, לאחר חודשיים וחצי שרוכזו כל היהודים בגטו, הרציחות המשיכו כולל רצח המוני, לקראת החורף הם עלו לרכבת בהמות אטומה והוסעו  מזרחה. בדרך נשדדו מכל רכושם וחפציהם האישיים. הם הורדו מהרכבת והולכו במסע רגלי לאורך נהר הדינסטר מזרחה ללא מזון ובקור נורא.

בדרך נרצחו אחיו הבוגרים פרץ ושרול על ידי האוקריינים, ששמרו על השיירה, מי שניסה להימלט או כשל נורה והומת.יעקב מספר שיחד עם אביו ועוד יהודים בני עירם הם קברו את שני אחיו. מיד לאחר מכן אחותו הקטנה שלא עמדה במסע, לא הצליחה להמשיך וללכת, היא נורתה למוות על ידי הגרמנים וכך גם אימו, שלא יכלה להיפרד ממנה. לאחר שקברו אותן, נותר עם אביו והם הגיעו למחנה מעבר. יעקב ידע שאביו לא יצליח לעמוד בכאב ובצער הגדול ומאס בחיים. אביו איבד את הרצון לחיות. באחד הערבים נעמד מול מכונות מקלעים של השומרים שבשעת ערב קבועה פתחו באש, ומי שלא נשכב על הקרקע נפגע. מכונות הירי שפעלו מדי ערב, ירו ואביו נעמד מולם, נורה ומת. יעקב הילד קבר במו ידיו את אחיו, אימו ואחותו ואת אביו ונותר לבדו.

אנשים שסייעו ליעקב לקבור את אביו אמרו לו כי יפשוט את המעיל מאביו, אך הוא לא יכול היה לעשות זאת. יהודי שסייע בידו נתן לו את מעילו של אביו, שלאורך כל התקופה עטף אותו וחימם אותו, נער צנום עם מעיל גדול.

בהמשך "שודך" לאיכר על ידי היהודים הבוגרים, האיכר נתן לו אוכל ומחסה תמורת רעיית בהמות המשק שלו. הוא נהג עימו בהגינות. יעקב נשאר אצל האיכר מספר חודשים, עד שבאחד הימים הודיעו האיכר, כי עליו ללכת ולהתרחק מביתו ומשפחתו בשל הלשנה שסיכנה את בני ביתו. גזר דינם של נותני מחסה הוא מוות. יעקב נאלץ לצאת לנדודים. הוא הלך לכיוון מזרח, תוך שהוא חוצה את הדיינסטר בשחייה, למרות שלא ידע לשחות. הוא התידד עם נער נוסף, יחד עם חברו הטוב זאב, שניהם מגיעים לגטו ברשן.

שם יחד עם ילדים אחרים ונערים מתבגרים תחת הנהגה יהודית שהיתה במקום הצליח לשרוד את המלחמה עד שחרור הגטו על ידי הרוסים. יעקב טיילר טען ששרד משום שדבק בחיים ולא עניין אותו הקור, הרעב, הצער והפחד, הוא רצה לחיות.

לאחר השחרור שלחו אותו לבית יתומים באוקריינה. משם הוא נמלט עם חברו הטוב זאב, במסע רכבות בעזרות משרדי קהילות יהודיות. בדרך הוא מגיע חזרה לעיר צ'רוביץ', עיר הולדתו. יעקב חזר לבית ילדותו הנטוש, לקח את פמוטי השבת של אימו שנותרו בבית והחל במסע לכיוון מערב אירופה. שם ידע שימצא דרך לעלות ארצה לארץ ישראל. יעקב מגוייס לאצ"ל ועסק בפעולות חשאיות. יעקב עלה לארץ על האוניה אלטלנה, אונית הנשק.לארץ הגיע בשחיה לאחר שהאוניה טובעה.

בארץ אומץ על ידי משפחה תימנית מכרם התימנים. מספר ימים לאחר מכן התייצב בלשכת הגיוס, שם סרבו לגייסו בגלל רזונו ומשקלו הנמוך. הוא נשאר במקום במשך יומיים עד שהתרצו, שלחו אותו לבית הבראה שיעלה במשקל ויחלים. לאחר מכן גוייס לצה"ל לחטיבת אלכסנדרוני. הוא נלחם בכיס פלוג'ה, בנגב ונפצע קל.

לימים השתחרר מהצבא. מאחר והיה ללא מכרים ובני משפחה, אך לוחם באצ"ל, הוא פנה למנחם בגין לבקש עזרה. בגין אמר לו כי לכולם קשה וגם הוא צריך למצוא דרך להתמודד כמו כולם. לאחר מכן פנה למשה שרת והוא נתן לו פתק והפנה אותו למשרדי סולל בונה בהר הכרמל. שם התקבל לעבודה בסולל בונה ופגש את רבקה שהיתה חיילת במשטרה צבאית בחיפה ונישא לה.

לראשונה מאז איבוד משפחתו הוא הקים בית ומשפחה אותה אהב ולה דאג. ליעקב ורבקה נולדו ארבעה ילדים. בתו הבכורה נפטרה בגיל חמש לאחר שחלתה בלוקמיה.

לימים היה יעקב לאיש עדות שהרצה בבתי ספר תיכוניים, בקיבוצים ובבסיסים. הוא יצא למסעות מצעד החיים כאיש עדות. כשנכדו הבכור, מתן, נסע למסע כזה הוא הצטרף אליו ובזה הוא סגר מעגל לדבריו.

 

 

הזוית האישית

יעקב נפטר בשנת 2013 , הותיר אחריו אישה שלושה ילדים ושמונה נכדים. סיפור זה מוקדש לזכרו. יהי זכרו מבורך לעד.