מאגר סיפורי מורשת

שמי אור, נכדו של סבי נעים בנימין ז"ל ובחרתי לתעד את סיפורו.

בעיצומו של חג השבועות תש”א, 1941, פרצו המוני מוסלמים חמושים מהמסגדים ופשטו על שכונות היהודים. מאתיים הרוגים, מאות פצועים ואלפי בתי עסק הרוסים. זהו סיפורו המצמרר של "הפרהוד" בעיראק שאותו בחרנו להציג בעבודה זו. את המראות והתחושות ביקשנו לשמוע מהסבים והסבתות שלנו שחיו בעיראק כילדים באותה תקופה.

החל משנת 1933, הפכו הנאצים לשליטי גרמניה ובארץ ישראל היו אירועי דמים נגד היהודים (מאורעות תרפ"ט)  עליהם פיקד המופתי חאג’ אמין אל-חוסייני שהיה בן בריתם של הנאצים. העם העיראקי הושפע מהשפעות אנטישמיות ושינה את יחסו כלפי היהודים. מורים, אנשי רוח ועיתונאים הצביעו על הציונים והיהודים כבוגדים וכאויבי האסלאם והאנושות גם יחד.

על רקע הלך הרוחות הללו והשפעתם על מצב היהודים בעיראק בחרנו להציג בעבודה זו עדויות המוכיחות את השפעת הנאציזם על יהדות עיראק והאנטישמיות שהגיעה לשיאה בליל השבועות וכונתה "הפרהוד" (מערבית – פוגרום, בזיזה).

בנוסף, כנכדו, אני חושב שלמרות עוצמתם, אירועי "הפרהוד" לא נמצאים בתודעה הישראלית. השיח הישראלי עוסק יותר בשואת יהודי אירופה אך פחות בשואה שפקדה את יהודי ארצות ערב. רק לאחרונה מדינת ישראל הסכימה להכיר באירועי "הפרהוד" ולהעניק הטבות במתן תרופות חינמיות לקורבנות שהצליחו לשרוד ולעלות לארץ ישראל. חבל שחלק מהשורדים זכו להטבה הזו לתקופת זמן קצר מאוד כמו סביהם של אור ושל מאי לפני מותם או שלא זכו לחיות עד למתן ההכרה.

נעים בנימין ז"ל, סבי, נולד בעיראק, בירת בגדאד בשנת 1936. משפחתו של נעים בבגדאד הייתה קשת יום. משפחתו כללה שני הורים שלושה אחים ואחות. לאמו של נעים היו שני אחים ואחות איתם היו בקשר בעודם חיים בעיראק. נעים היה האח הצעיר במשפחה, אחיו נולדו במוסול ואחר-כך עברה המשפחה לבגדאד שם הוא נולד.

נעים סיפר כי בעיראק היו שלוש ערים מרכזיות: בצרה, מוסול ובגדאד ושהשאר היו כפרים. נעים זכר את העגלות עם הסוסים, מוניות אוטובוסים ורכבות, הוא סיפר שעגלה עם סוס עלתה באותו המחיר של מונית. סבי עלה ארצה בגיל 14 ומספר מזיכרונו על עיראק כארץ יפה עם נופים מרהיבים. סבא נעים נפטר בשנת 2018.

יהי זכרו מבורך לעד!

הזוית האישית

אור: סבי תמיד אהב לשתף אותנו בסיפורים מהתקופה בה חיי בעיראק. הוא עלה לארץ ישראל רק בגיל 14 אז היו לו הרבה זיכרונות מהתקופה ההיא. אני זוכר שבתור ילד תמיד אהבתי להקשיב לסיפורים שלו והתעניינתי בחייו. אהבתי אותו מאוד. סבי אמנם נפטר לפני התחלת הפרויקט אך בראיונות קודמים של סבי רגשותיי היו מעורבים. מצד אחד, שמחתי לשמוע על חייו בעיראק נהניתי לשמוע במיוחד את הפרטים הקטנים בחייו אותם זכר באופן כמעט מופתי, אך מצד שני הזדעזעתי מסיפורי הפרעות ותיאורי החיים שלו שם. כשסבי סיפר על המשפחה המוסלמית שהצילה אותו הרגשתי מעין הקלה, תקווה באנושות.

מה אני לוקח איתי מסיפורו של סבי? 

עיני נפקחו. שמתי לב לכל הדברים שאני לוקח כמובן מאליו שהיו חסרים בילדותו של סבי ואפילו בתהליך התבגרותו, הקליטה בארץ, האפליה על הרקע העדתי שהייתה כה כואבת לסבי עד יום פטירתו. המידע שהובא בעבודה זו הוא בהתאם לשאלות מובנות לכן לא מובא הרבה מידע על כך, אך סבי מעולם לא חדל לספר מתוך כאבו על האפליה של מדינת ישראל כלפי המזרחים. הפולנים ששוכנו בבתים בתל אביב ומשפחתו של סבי, שהיו צריכים לבנות אוהל ליד באר שבע בתקופה ההיא. חבריהם שחיו במושבים של מזרחים שלא קיבלו עזרה מהמדינה כמו הקיבוצים. סבי מספר שמשפחתו מאוד התרגשה לבואם לארץ ישראל, ארץ הקודש. הם ציפו להגיע אליה כל ימי חייהם ושמעו המון סיפורים טובים עליה. זוהי הייתה משאלת חייו, אך כאשר הגיעו ארצה הם רוססו כמו חיות פרא. סבי מתאר תמונה, בה הם התגנדרו לבואם לארץ, לבשו חליפות, שמלותיהם הטובות ביותר ובהגיעם לארץ האנשים שקיבלו אותם וריססו אותם, כביכול האנשים שידיהם על העליונה, לבשו חולצות בלויות ומכנסיים קצרים.

אני הזדעזעתי משומעי על גילויי הגזענות. בעבודה זו חברי לכיתה כתבו על גילויי הגזענות על רקע גזע, מצד החברה בגרמניה הנאצית, אך אני גיליתי גילויי גזענות על רקע עדתי בתוך החברה היהודית. אירוניה כואבת. יותר מכל אני לוקח על עצמי את הערך של אהבת חינם, יש לקבל את כולם ולשים סוף לאפליה ולגזענות.