מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נס משפחתי

סבתא ג'ובנה ויעל במפגש "הקשר הרב דורי"
ג'ובנה ברוך
סוף מלחמה - תחילת חיים חדשים

ברצוני לספר על "נס" שקרה למשפחה שלנו בזמן המלחמה. הודות לנס הזה, משפחתי הקרובה יכלה  לשרוד את המלחמה ורדיפות הנאצים. השנה 1943. במשפחה שלי 4 נפשות: ההורים, אחותי רנטה שאז הייתה בת 10 ואני שהייתי תינוקת בת שנה. אנחנו גרנו במילאנו. ב- 25 ביולי נפל המשטר הפשיסטי ומוסוליני, ואיטליה, שעד אז הייתה בברית עם גרמניה, עברה לצד של בנות הברית, אנגליה וצרפת. אז הגרמנים כבשו את איטליה והתחילה בשביל היהודים, סכנת מוות ממשית.

img_20161207_130952

img_20170102_170136

אבי הצליח להשיג תעודות זהות מזויפות, עם שמות משפחה ופרטים אחרים. כך עלינו על הרכבת אחרונה שהצליחה לצאת ממילאנו לרומא. הייתה זו נסיעה של 3 ימים תחת הפצצות. פעם היו צריכים אפילו לעבור רכבת באמצע השדות כי פסי הרכבת פוצצו. הסיבה שהורי החליטו לנסוע לרומא, הייתה העובדה שהחיילים האמריקאים הצליחו כבר לשחרר את דרום איטליה ונמצאו 60 קילומטרים מרומא. היה חודש אוקטובר ואבי חשב שתוך זמן קצר האמריקאים יגיעו. הוא לא היה יכול לדעת שהם יצליחו להגיע רק ביוני של השנה הבאה! דבר ראשון חיפשנו מלון. מיד התברר לנו שבפנינו ניצבת בעיה דחופה וחמורה והיינו חייבים לפתור אותה –  מי שאינו תושב העיר אינו יכול להישאר ברומא יותר מחמישה ימים, ללא אישורי שהייה. מיד פנה בעל המלון לאבי והודיע לו שאינו מוכן לארח אותנו יותר מהמותר. הממשל הגרמני התנגד להנפקה של אישורים חדשים. החזקנו תעודות מזויפות  שבוודאי היו יכולות לעורר חשד אחרי בדיקה מעמיקה.

מה יכול היה אבי לעשות? המצב היה מסובך ומסוכן. ללא אישורי שהייה גם לא יכולנו לקבל תעודות הקצבה, אותם פנקסים של תלושי מזון שאפשרו לאיטלקים לקנות כמות קצובה של מזון לכל אחד. גם אי אפשר היה למצוא דירה ולא עבודה. אבי היה באמת מיואש. אחרי חמישה ימים, נאלצנו לעזוב מלון אחד ומצאנו פנסיון אחר שיכול היה לארח אותנו  זמנית. וכך, ממלון למלון, הכסף אזל והיאוש גדל. אחותי מספרת שהרגישה את המתח שאבי היה שרוי בו וגם אמא והיא היו  חרות. והנה, יום אחד קרה הנס. אבא פגש ב-Via Veneto  את האדם היחיד שהיה מסוגל לעזור לנו, חבר ותיק, ותיק מאוד: שמו היה מרינו. בתחילת המאה העשרים, התרחשה רעידת אדמה קשה במסינה.

מרינו, שהיה אז ילד בגילו של אבי, עזב את עירו ההרוסה והגיע למילאנו כפליט. רצה הגורל שהוא יתארח דווקא אצל המשפחה של אבי. אחר כך הוא חזר למסינה, אבל הידידות שצמחה בין שני הילדים לא נקטעה. במשך השנים הם המשיכו להיפגש ובזכות זה הם זיהו איש את רעהו, באותו בוקר ברומא. הם התחבקו ואבי סיפר לו על מצוקתו. מרינו אמר: "תן לי לטפל בזה". כאשר אבא חזר אלינו אחותי מספרת שהוא היה אדם אחר, הוא אמר: "מישהו מלמעלה רצה לעזור לנו. זה בלתי יאומן, בלתי יאומן… מזל יוצא מן הכלל… מרינו הוא דמות חשובה, הוא מכיר אנשים בממשל הפאשיסטי והגרמני, הוא יספק לנו אישורי שהייה…" אבא היה רגוע ומעודד והדביק את כל המשפחה בשמחה. אחותי מספרת שהיה זה יום חג! מרינו הגדיל לעשות. מלבד אישורי השהייה, הוא סיפק לנו תעודה שנושאת את חותם צלב הקרס של הצבא הגרמני ובה אבי נרשם כעובד בחברה מסיציליה ששמה Raminosa. רישום זה היה אמור למנוע את תפיסתו של אבי בפשיטות של הצבא הגרמני, שבהן היו אוספים גברים צעירים כדי לשלחם לעבוד בגרמניה. הייתה זו מעין תעודת חופש. אירוע זה קרה כאשר הייתי בת שנה, ואני לא זוכרת אותו אישית, אבל משפחתי דיברה על זה הרבה מאד.

מאז שאני זוכרת את עצמי, בשנים הראשונות גדלתי במשפחה שרק יצאה מהתופת ועוד הייתה תחת הטראומה של מה שעבר עליהם, כך שבין המילים הראשונות שלמדתי היו מילים כמו: פליטים, פצצות אוויר, רפידות גזה, מחנות ריכוז, משלוחים למחנות מוות…מילים שלגמרי לא הבנתי את משמעותן אבל הרגשתי את האימה שבתוכן. בית הספר הראשון שלי, היה בית ספר יסודי של נזירות. הלכתי לשם כי הוא היה ליד הבית, היו שם בנות ממשפחות טובות ואימא התיידדה עם האחות הראשית שבאה ממצרים כמוה ודיברה איתה צרפתית. לא הרגשתי רע אצלם וגם היו לי הרבה חברות, אבל מה שהפריע לי ,וכך גם בהמשך, היה שהייתי שונה, לא השתייכתי לדת שלהם והחגים שלהם לא היו החגים שלי וכך גם הטקסים הדתיים שהם עברו. למשל בגיל 10 הנוצרים עוברים טקס דומה לבת-בר מצווה, שבמהלכו מקבלים בפעם הראשונה את הלחם הקדוש והם מתכוננים הרבה לכך. אני ראיתי אותם מהצד, לי לא היה שום טקס דתי וכך גם בחג המולד. כל אחת הייתה מעמידה עץ אשוח בביתה, אבל אצלי זה לא היה. היות שאנחנו לא היינו דתיים או שומרי מסורת, למעשה לא היה מהצד שלי שום דבר מקביל. רק היינו שומרים על יום כיפור. פעם קרה משהו משונה ביום כיפור. בבית הכנסת הגדול ברומא התאספו הרבה מאד יהודים. מוכר ממתקים ראה שיש כל כך הרבה אנשים,  והחליט לבוא עם העגלה שלו. הוא חשב שיש לו הזדמנות למכור הרבה, אבל לתדהמתו אף אחד לא התקרב אליו. לבסוף, מישהו הסביר לו את העניין.

מתקופת בית הספר היסודי נשאר חרוט בליבי מקרה שאני זוכרת בבירור עד היום הזה. כשהייתי בכיתה ב' או ג' קרה לי משהו מאד לא נעים בבית ספר. אני זוכרת את עצמי בפינה עם כל הבנות מהכיתה שלי מסביבי שאמרו לי: "את הרגת את ישו! וישו בוכה בגללך!"  אני ממש לא הבנתי על מה הן מדברות, רק אני זוכרת את הרגשת הבדידות והמבוכה שזה גרם לי.

כשהגעתי לגיל הבגרות התחלתי לחפש מה זה יהדות ומה זה להיות יהודי מעבר לשונות, לאי-נעימות ובעבר גם רדיפות! אז הצטרפתי למועדון של צעירים יהודים ברומא כדי להיות בחברה של בני עמי. ביקרתי בארץ פעמיים בצעירותי, שם גרה דודתי, אחות אמי, ומאד נמשכתי אל הארץ. ארץ צעירה מלאת חיים, ארץ שבה הרגשתי שייכת וגם הרגשתי שאני צריכה להשתתף בבנייתה, אחרי כל מה שהיהודים עברו. כך, אחרי מלחמת שש הימים, כאשר הרגשתי שהארץ של היהודים בסכנה, , הבנתי שמאוד חשוב ליהודים שארץ ישראל תמשיך להתקיים ותתפתח ואני רוצה להיות חלק ממנה. ואני אישית צריכה להיות פעילה ולבנות את משפחתי בישראל.

הזוית האישית

היה מאוד נחמד. למדתי על המשפחה שלי מלא דברים חדשים ומעניינים. אנו שמחות שלקחנו חלק בפרוייקט הזה.

מילון

אשמת שווא
כלפי היהודים, הם הסיפורים שסיפרו עליהם כדי לעורר אנטישמיות. אשמת השווא העיקרית והראשונה היא שהיהודים הרגו את ישו כי מצאו אותו אשם ומסרו אותו לרומאים. בזמן של ישו שלטו בארץ רומאים (האימפריה הרומית), ליהודים היה בית משפט שקראו לו הסנהדרין. ישו ייסד כת שממנה הגיעה בהמשך הנצרות, ואנשים ראו בו את המשיח. הסנהדרין מצאו אותו אשם בבגידה בדת היהודית ומסרו אותו לרומאים, שצלבו אותו . כך, הנוצרים הטילו על העם היהודי את אשמת הריגת ישו . אשמה זו, עוברת מדור לדור עד היום הזה . וזו אחד הסיבות הבסיסיות של האנטישמיות, שגרמה לסבל שעברו היהודים 2000 שנה בגולה. יש לציין שהאפיפיורים האחרונים הסירו את האשמה הזאת מהעם היהודי.

ציטוטים

” אתה יודע מתי אתה נותן אבל אתה לא יודע באיזה אופן ומתי אתה תקבל בחזרה.“

הקשר הרב דורי