מאגר סיפורי מורשת

מקור השמי מגיע מהתנ"ך, עמוס הנביא. נקראתי על שם סבי שבחו"ל קראו לו ממוס וכנראה שעמוס זה היה השם שקיבלתי כשעלינו לארץ. השם הנוסף הוא לילו, זה השם שקראו לי בילדות ושם החיבה הוא לולי, לילי. שם משפחתי מקורי מאז ומתמיד, אני יודע ששם משפחתי לביא, מופיע עוד מגירוש היהודים מספרד. ישנם הרבה סיפורים על המשפחה וכנראה שיש קשר.

נולדתי בטריפולי, שהיא עיר בירה בלוב, ב- 26 בנובמבר 1946, לאמי קראו מרים ולאבי חיים. אני לא בן בכור ולא בן צעיר, אני ממוקם באיזה שהוא מקום באמצע, לאחי הגדול יותר קוראים סימון, לאחותי הגדולה יותר קוראים ויולה ואז אני ואחריי, האח הצעיר, שקוראים לו דוד. המשפחה הייתה מאוד מגובשת עד שההורים נפטרו. אז, האחים התרחקו כי לכול אחד הייתה המשפחה שלו, הילדים והנכדים.

עליתי לארץ בגיל שנתיים לבאר יעקב ושם התחילה הילדות שלי. בילדות אני אהבתי ספורט והייתי ספורטאי טוב. אני זוכר טוב מאוד שבספורט הייתי רץ 60 מטר והייתי מקום 20 בכיתה. כשעברנו לעיר, בשיעור ספורט הראשון שלי, הגעתי מקום ראשון ולא הבנתי מה קרה. מסתבר שבזכות זה שהיינו ילדי רחוב רצנו כל הזמן ובזכות זה הייתי מקום ראשון.

בטיול עם חברי מבית הספר

אהבתי לשחק בגוגואים עם חברים, בדודס, שזה מקל שמחדדים אותו משני צדדים, חובטים בו כמה שיותר רחוק ואחד החברים היה רץ והיה צריך לתפוס אותו באוויר ואהבתי את הפורפרות… אהבתי מאוד את הביטלס ואני שומע את השירים שלהם עד היום.

למדתי בבית ספר עממי בחולון, בית ספר שקוראים לו גורדון, שהוא בית ספר שקיים עד היום. לאחר מכן, למדתי בבית ספר מקצועי במגמת הנגרות ועם סיום הלימודים עבדתי שנה וגויסתי לצבא.

אני זוכר מהתיכון, שהייתי מצטיין עד כדי כך שהייתי מפריע לילדים ללמוד, כי המורה היה נותן לנו לייצר מוצר ואני הייתי מסיים אחרי מספר ימים, כאשר כל הילדים היו עוד בשרטוט, בהתחלה. אז, מה שקרה שהייתי משתעמם. כשהמורה יום אחד התעצבן ואמר לי: "ילד קח כסף ולך לראות סרט ותחזור אחרי הסרט או ההצגה היומית!"

בבגרותי, שחקתי כדור יד והייתי מוכשר, מכיוון שאני שמאלי ומי שמשחק והוא שמאלי אז יותר קל לו, כי הוא מטעה את השחקנים.

את אישתי הכרתי כשהייתי בצבא והיא גם הייתה חיילת, התחתנתי בשנת 1967 כשהייתי בן 21 בערך.

הנס במלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום כיפור, השתמשתי ברכב אזרחי והייתי נער עם מכשיר קשר, שדרכו חיילים יכלו לחייג הביתה ללא קידומת, אפילו לתל אביב. באחד הימים, נסעתי ברמת הגולן ובדרך כלל, כשמגיעים לקטע שיש בו סיכון, יש מחסום של צה"ל. אני לא ראיתי מחסומים. אני יודע שמצד ימין יש עמדות של האו"ם על הרכס. ככה אני יודע שאני בתוך הארץ ולא התייחסתי לזה. אני נוסע ונוסע ומסתבר שעברתי את הגבול לצד הסורי, היות וראיתי שזה לא הכביש שאני מכיר. הוא היה מלא בבורות של פצצות. שמתי לב שהעמדות של האו"ם הם על הרכס אבל הם היו משמאלי. ברגע שהם היו בצד שמאל שלי, הבנתי שאני בצד הסורי, כי הם צריכים להיות בצד הימני.

משום מה, לא יודע מה קרה "נפל לי האסימון". הסתובבתי על המקום. אני יודע שכל הדרך, הסורים מתצפתים עליי ומכוונים עליי את הנשק. הם בטח שואלים את המפקדים שלהם: "מי זה? מה לעשות איתו? רכב אזרחי מסתובב לנו פה בין העמדות, האם לירות עליו?"

אני נתתי גז וטסתי במהירות בין המהמורות. רק קיוויתי שלא יישבר לי ציר בגלגל ואני אתקע. אז ודאי הייתי נופל בשבי או שהיו יורים בי. איך שהוא, חזרתי בחזרה וראיתי את העמדות של האו"ם מצד ימין שלי. ידעתי שחזרתי לצד שלנו.

אני קורא לזה נס כי ואם לא – אז ודאי לא הייתי יכול לספר את הסיפור הזה…

הזוית האישית

סבא עמוס: העבודה שלי עם עידן הייתה מאוד מהנה ויצרה חברות טובה ביני ובין עידן.

עידן: נהניתי מאוד במהלך הפעילות בעבודה עם סבא ועם נדב. העבודה שלי עם סבא הייתה מאוד מהנה, מכיוון שהסיפורים שהוא סיפר לי היו מיוחדים ומעניינים. העבודה שלי עם נדב חיברה בינינו והפכנו להיות חברים טובים.

נדב: העבודה עם סבא של עידן הייתה מאוד מעניינת, היות וסבו של עידן הוא בן אדם נחמד ומעניין הרגשתי שייכות, מפני שלי אין סבא וסבתא שיכולתי לעשות איתם את הפרוייקט הזה. העבודה שלי עם עידן הייתה מאוד מהנה ויצרה חברות טובה ביני ובינו.