מאגר סיפורי מורשת

March 2018

אני ג'נט אן סלמיניס (סאפרי). נולדתי בעיר נדולה  (Ndola) בזמביה (Northern Rhodesia) ב- 8 במאי 1944. אני נולדתי מוקדם ומפני שלא היה אז אינקובטור, שמו אותי בתוך קופסת נעליים. בתקופה הזאת הורי עבדו בשביל הנציבות הבריטית ששלטה באזור זה בשנים אלו. כשהייתי בת תשעה חודשים הורי חזרו לדרום אפריקה לאחר סיומו של תפקידם בזמביה.  במאי 1945 אחי פיטר נולד.  כשהייתי בת 6 הורי התגרשו.  אני ופיטר הלכנו לגור עם אמי, רות היימן. למרות הגירושים נשארו רות ואמברוז, אבי’ בקשר טוב ובקרנו אותו לא מעט.

כשהייתי בת 10 אמי התחתנה בפעם השנייה עם מרווין לזאר, שלו היה שני בנים: סטיבן (5) ואלן (3) וכולנו היינו ביחד כמשפחה ביוהנסבורג. גרנו בוילה עם גינה ולנו היה שני משרתים: אחד בישל ואחד ניקה. המנהג בדרום אפריקה שהארוחה המרכזית היא בערב כשכל המשפחה ביחד מסביב לשולחן וכולם מדברים ומתעדכנים.  הזמן הזה היה מאוד חשוב למשפחתי ולי כי בניגוד לרוב היהודים, אמי הייתה עורכת דין ועבדה מהבוקר עד הערב במשרדה. כשהגעתי לכיתה ט' עברתי לתיכון שהיה בין הראשונים שלימד בנים ובנות ביחד. כשכל האחים שלי הגיעו לגיל תיכון הם נשלחו לפנימייה ביוהנסבורג,  ובכל סוף שבוע הבנים חזרו הביתה.

לאחר התיכון המשכתי את החינוך שלי לתואר ראשון בפסיכולוגיה ולמדתי באוניברסיטה יוקרתית (University of Witwatersrand) ביוהנסבורג. בגלל מעורבות אמי בפוליטיקה בדרום אפריקה אני הייתי במפלגה שנקראת הליברלים הצעירים. המפלגה הליברלית עסקו בשוויון זכויות של כל בן אדם.

הסיסמה שלהם הייתה- "One man, one vote". בגלל התערבותה הפוליטית של אימא שלי בעד שוויון זכויות, כל חיי היו שונים לעומת חברותי. בזמן שאימהות של חברותי היו בבית ולא עבדו, אמי עבדה קשה. למעשה היא תרמה את חייה כדי לעזור לאנשים. באמצע הלימודים לתואר לפסיכולוגיה אני פגשתי את סיד סלמיניס והוא בוגר תואר מהנדס חשמל מאותו אוניברסיטה. במאי 1966 כשחזרתי מהאוניברסיטה ראיתי הרבה מכוניות משטרה חונות ליד ביתי. גיליתי שהמשטרה שבענף מיוחד לחקירות פוליטיות, חוקרת את אמי ואף לקחו אותה למעצר בית. זה אומר שהיא הייתה צריכה להישאר בבית מ- 7 בערב עד שבע בבוקר. בנוסף נאסר עליה להתקשר ולדבר עם אנשים שהיו מעורבים בממשלה ובפוליטיקה הדרום אפריקנית. החיים שלנו השתנו לגמרי כי הבית תמיד היה מלא באנשים שבאו לבקר.  אך עכשיו, אם אנשים באו לבקר, לאמי היה אסור להישאר באותו חדר  ורק סיד קיבל רשות מיוחדת מבית המשפט להיות נוכח איתה באותו חדר. לא לקחנו סיכון כי לא ידענו איך הם צופים בנו (ידענו שמקשיבים לכל שיחת טלפון) ופחדנו מאוד! כי אם הם היו תופסים את אמא שלי היה להם סיבה להכניס אותה לכלא. היא הייתה צריכה לדווח בתחנת משטרה ביוהנסבורג פעם בשבוע שהיא נמצאת ולא ברחה. אחרי זמן קצר אני וסיד התארסנו ובספטמבר 1966 התחתנו ואמי הייתה צריכה לקבל אישור מיוחד לבוא לבית הכנסת בשביל החתונה ואחר כך למקום המסיבה עצמה.  זאת הייתה הזדמנות בשבילה לפגוש את כל חבריה.

בסוף 1966 בדצמבר, אמי ובעלה, מרווין, החליטו לעזוב את דרום אפריקה ולעבור לאנגליה  בגלל התנאים החיים שהיו לה השפיעה על הבריאות שלה. באנגליה רות עבדה כעורכת דין ב-"אמנסטי" – (ארגון בין לאומי למניעת הפרת זכויות האדם ברחבי העולם).

אחרי זמן מה רות החליטה שאינה רוצה להמשיך בעבודתה כעורכת דין והיא הקימה ארגון בלונדון ללמד נשים עולות חדשות מארצות כמו: פקיסטן, הודו, יוון וכו', אנגלית. נשים אלה היו תקועות בבית ולא הייתה להן חשיפה לאנגלית. רות נפטרה בשנת 1981 בגיל 68. כיום קיימת עמותה על שמה של רות היימן.  מטרת העמותה הינה תמיכה כספית לפליטים מכל העולם למטרת חינוך.

בשנת 1967 ילדנו הראשון נולד: דורון שלנו. החלטנו לעזוב את דרום אפריקה ולעלות לישראל. בינתיים סיימתי את הלימודים באוניברסיטה לתואר ראשון בפסיכולוגיה.

בינואר 1970 עזבנו את דרום אפריקה, ובדרך  לישראל עצרנו בלונדון לחודשים לבקר את המשפחה.

בראשון למרץ 1970 הגענו לישראל. מישהו מהסוכנות פגש אותנו בשדה התעופה לוד, ולקח אותנו למרכז קליטה בשם "בן יהודה" בנתניה. לי היה הלם תרבותי, מירידת רמת החיים בין כאן לזאת שהייתה לי בדרום אפריקה. באולפן היה לנו דירה קטנה ופשוטה, רק עם הרהיטים הנחוצים ביותר. בגלל הרקע הקודם של סיד בעברית הוא למד בכיתה מתקדמת, אני התחלתי בכיתה ברמה הנמוכה ביותר והיה לי קשה מאוד ללמוד את השפה. הפסקתי ללכת לשיעורים בגלל שהעדפתי להיות עם דורון וגם כן הייתי בהריון.

היינו שם חמישה חודשים, המטרה של ה"אולפן" הייתה ללמד את השפה העברית ולעזור בקליטה עם החיים בישראל.

סיד הלך לשיעורים בעברית, למרות שהוא ידע עברית. בדרום אפריקה הוא למד בבית ספר יהודי.

במשך התקופה שהיינו באולפן, סיד קיבל עבודה בתעשייה אווירית.

אחריי חמישה חודשים עברנו לגור ברימון, קריית אונו ואז התחלנו את החיים שלנו בישראל, סיד התחיל לעבוד ואני ניסיתי להתרגל לחיים בישראל, לא היה קל בשבילי – אחרי חיים עם משרתים בדרום אפריקה שעשו את הכול כמו: בישול, כביסה, לנקות את הבית…והיה חסר לנו משפחה קרובה לתת לנו עזרה ועידוד ותמיכה. אך, היו עוד משפחות מדרום אפריקה ואלה הפכו להיות ה"משפחה שלנו".

בשלישי לנובמבר 1970 גיל נולד בבית החולים תל השומר, הוא נולד פג והיו קשיים בהתחלה אבל בסוף הכל הסתדר.

בינואר 1974 עברנו לגור ברמת אפעל בבית בשכונה חדשה ואנחנו גרנו ברחוב הפרגים. שני ילדינו למדו בבית הספר היסודי בשכונה. בתקופה זאת לא עבדתי.

בשנת 1977 התחלתי ללמד ילדים מבית הספר היסודי באופן פרטי שיעורי אנגלית.

בקיץ 1978 הלכתי לקורס של משרד החינוך על מנת לקבל רישיון כדי להיות מורה בבתי ספר.

באותה שנה בספטמבר התחלתי ללמד בבית ספר נתיב בהרצליה, בית ספר מיוחד לילדים עם בעיות נפשיות.

אני הייתי בן המורות הראשונות שלימדה אנגלית במסגרת חינוך מיוחד בארץ, החלטתי ללכת בכיוון זה בגלל התואר שלי בפסיכולוגיה.

לימוד זה היה מאתגר בשבילי מפני שכל הילדים בבית הספר הזה לא למדו לפני כן אנגלית.

בשנת 1979 המפקח לחינוך מיוחד ביקש ממני גם לעבוד בבית ספר "און" בשיכון דן. בית ספר זה גם היה בית ספר מיוחד לילדים עם שיתוק מוחי וניוון שרירים. שם עבדתי עד 1985 וגם בבית הספר נתיב ואח"כ עברתי לעבוד רק בבית הספר "און" עד 2009 כשיצאתי לפנסיה.

בשנת 2001 לקחתי על עצמי להכין ילדים לבגרות באנגלית, אני גם הייתי בין הראשונים שהכינו ילדים מיוחדים לבגרות, את רוב הילדים הכנתי לשלוש יחידות בלבד, כמה מהם סיימו ארבע וחמש. הייתי 31 שנים מורה לאנגלית בחינוך מיוחד.

כיום אני ממשיכה ללמד ילדים עם ליקוי למידה בבית.

סיכום

ב- 1 למרץ לשנת 2018 אנחנו חוגגים 48 שנה בישראל. אנו גאים בתרומתנו למדינת היהודים. כיום אני חייה ברמת אפעל אם בעלי, שנינו בפנסיה, ומבלים את הזמן שלנו בנסיעות לחו"ל  הרצאות וקונצרטים. יש לנו שני בנים: דורון בן: 50  הוא נשוי ללימור שבת 52  (עורכת דין) ולהם שני ילדים: שלי בת 18 (משרתת בצבא) ובן בן 14. גיל בן 47  (עורך דין) הוא נשוי לסיגלית שבת 49 (מרפאה בעיסוק) להם 4 ילדים עידו בן 18, רוני בת 16, ותאומים יואב ואיל בני 12.

עברנו הרבה "חוויות" חלקן קשות, חלקן יפות  וחלקן מאתגרות  ובסופו של דבר אנחנו שמחים ומודים על החלטתנו לעלות לארץ ישראל.

את'ל היימן, 1887-1975

את'ל היימן הייתה סבתי, מצד של אמא. היא נולדה בלונדון, אנגליה, בראשון למרץ שנת 1881 להורים: דוד מרקוס לואנסטרק Loewenstark)) ומריאן סמואל ממשפחת סמואל שכבר 200 שנה באנגליה. היא הייתה אחת חמישה אחים: פרל, מאיר, אידה, ליונל , הופ. אביה של את'ל עבד בתור תכשיטן וכשאת'ל הייתה בת 7, הוא החליט לעזוב את מקצועו, ואת חייהם באנגליה, לנסוע עם כל משפחתו לרודיזיה (Rhodesia) לעיר .Bulawayo  בזמן זה רודזיה  הייתה מדינה חדשה וחלק מהתקופה האפלה ששררה באפריקה. את שנותיה הראשונות בדרום אפריקה זכרה היטב ובמיוחד את מרד הכושים Matabele Rebellion)) בשחייה ב – Bulawayo.

לאחר כמה שנים הוריה שלחו אותה ואת אחיותיה אל אנגליה כדי להמשיך את חינוכם בפנימייה. היא הייתה שם כמה שנים בודדות בלבד ולאחר מכן חזרה לדרום אפריקה. בתחילת דרכה את'ל ניסתה להיות זמרת ובזמן זה הייתה בפריז ובלונדון. בסופו של דבר היא הבינה שאינה טובה מספיק ועשתה קורס  הקלדה – מקצוע יותר יעיל.

היא חזרה שוב לדרום אפריקה ושם פגשה את סבי: ישראל היימן, שעבד בתור עורך דין. סבא שלי הזמין אדריכל מפורסם בשם "בייקר"  כדי לעצב בית עבור סבתי, והוא בנה בית בשנת 1912 בשם The Angles.

למרות שאביו של את'ל הגיע ממקור דתי הדוק, בשביל את'ל יהדות הייתה דבר ריק ולמסורת לא היה שום משמעות לאנשים בימים אלה. אבל כמה שנים אחר כך היא הלכה במקרה להרצאה נחום סוקולוב שהגיע לדרום אפריקה לספר על פלשתינה, על החלוצים ועל איך הם בונים כבישים ומייבשים את הביצות ברחבי הארץ. סבתי הרגישה שזו יהדות שהיא יכולה לקבל, כאשר נחום סוקולוב דיבר על יהודים זקופים ומלא ביטחון בשורשים שלהם.

בשנת 1929 את'ל החליטה לנסוע לאירופה ולכלול ביקור בפלשתינה, ובה היא ראתה בעצמה את העבודה הנלהבת של האנשים שעליהם דיבר סוקולוב. בתקופה זאת היה הרבה יתושים וביצות כבישים עוד לא נסללו. רמת החיים של המתיישבים הייתה נמוכה אך ההישגים שלהם היו גלויים. הם התלהבו מעבודתם תוך אידיאולוגיה להקמת בית ליהודים בארץ המובטחת. עם חזרתה לדרום אפריקה היא התחילה לקחת חלק גדול בתנועה הציונית, בחלק זה של חייה היא הרגישה שהיא מצאה את דרכה להגשמה אישית שלה. היא הפסיקה את כל פעילותיה האחרות והקדישה את כל זמנה לתנועה הציונית. היא התחילה לקרוא כל מה שהיא יכלה על נושא היהדות והציונות.

בשנת 1933 אחרי שאת'ל עזרה במסע התעמולה של ויצמן היא חזרה לאירופה ובילתה ארבעה חודשים בפלשתינה. היו הרבה שינויים בארץ.  הייתה עלייה מגרמניה שהשפיעה על צורת החיים בארץ.  היא הייתה נוכחת בכנס ויצו (WIZO) ובבאזל והתרגשה מאוד. הרבה מהמשתתפים כבר ידעו מה מחכה להם בפולין ובגרמניה.  בנוסף את'ל ביקרה בפלשתינה בשנת 1939 וגם בשנת 1944.

הארגון הציוני העולמי שלח את הנציגים לדרום אפריקה לדבר על ציונות ולקבל כסף לארגון.  אלה חלק מהאורחים שסבתי אירחה בביתה The Angles: דוקטור ויצמן, דוקטור אלכסנדר גולדשטיין, דוב הוז, פרופסור ברודצקי ואחרים. היא גם לוותה אותם בביקורים בערים שונות בדרום אפריקה. היא גם לוותה אותם בביקורים בערים שונות בדרום אפריקה. סבתי סיפרה על רשמיה במאמרים, סיפורים קצרים והרצאות, אשר הופיעו במגזינים הציונים של דרום אפריקה.

היא כל הזמן אמרה: "לקחתי מציונות יותר ממה שתרמתי לציונות. הציונות פתחה לי יכולת להתחיל חיים חדשים של הרפתקה ושל חברים חדשים ומעניינים."

הם קראו לה "הדוכסית הדרום אפריקאית לציונות".

לאחר שסבי, איזי היימן, נפטר בשנת 1957, עלתה את'ל מדרום אפריקה לישראל בשנת 1959. היא גרה בישראל 6 שנים, בדירה ברחוב בן-יהודה, בתל אביב מ 1959 עד 1965.

לאחר מכן, בשנת 1965 היא חזרה להתגורר בלונדון, עיר הולדתה. היא חיה חיים עסוקים ותרבותיים ב"גרין פארק" במרכז לונדון. היא נפטרה בשנת 1975 בגיל 88.

נספח 1-  הרברט סמואל

"משפחת סמואל" הכוללת בתוכה את "הרבט סמואל" "את'ל" היא בת דודה שנייה של הרבט מצד האמא.

הרבט סמואל (6 בפברואר 1870 – 2 בפברואר 1963) היה מדינאי ודיפלומט יהודי, חבר הפרלמנט הבריטי ושר בממשלת בריטניה. כמו כן היה הנציב העליון הראשון בזמן המנדט הבריטי בארץ ישראל. כאשר סמואל מונה לנציב העליון של ארץ ישראל הישוב היהודי קיבל את הבשורות בשמחה והתלהבות רבה וניתן לוו הכינוי הראשון ליהודה. הרברט שאף לניטרליות וניסה לנהל יחסים מאוזנים בין היישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית שהשתכנו בארץ. בשנת 1921 בעקבות מאורעות תרפ"א בהם הערבים רצחו עשרות היהודים ביפו החליט סמואל להפסיק באופן זמני את העלייה ובעקבות המאורעות יצא הספר הלבן של צ'רצ'יל המגביל את העלייה היהודית לארץ ישראל. סמואל הסיק שצריך כוח משטרתי חזק יותר למניעת מהומות נוספות לכן הוא הקים את ה"משטרה המעולה" שפיקודו היה בריטי אך השוטרים אליו גויסו היו מבני הארץ ע"פ מפתח עדתי. שנה לאחר מכן הקים עוד כוח  משטרתי ששימש לאותה מטרה וללוחמה בכנופיית שודדים. בנוסף, בין פעולותיו החשובות של סמואל היו הכרזה על ירושלים כבירת "ארץ ישראל" וקביעת משכן הנשיא  בירושלים. כמו כן הוא פיתח ותר רבות להתפתחות התשתיות ופיתוח הכבישים בארץ.

מאלבום התמונות:

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.