מאגר סיפורי מורשת

חיי ילדות

שמי זינה קיקוזאשוילי. נולדתי בתאריך 28 בנובמבר 1959 בסוראמי, גאורגיה שהייתה בזמנו חלק מברית המועצות. שמי נבחר על יד קרובת משפחה שאמרה לאמי כאשר ילדה אותי, ש"זינה" צריך להיות שמי. שם משפחתי לפני הנישואים היה קוזיאשוילי. נולדתי כבת רביעית מתוך חמישה ילדים: 4 אחיות (כולל אותי) ואח אחד.

גדלתי בסוראמי, גיאורגיה בבית חם ואוהב. בית משפחתנו בסוראמי היה בעל 2 קומות עם 6 חדרים קטנים. בקומה הראשונה ישנו אחיותיי, הוריי ואני. בקומה השנייה ישנו דודיי וסבתא וסבא שלי. אני ואחיותיי הצטופפנו בחדר הקטן אבל הסתדרנו ביחד, אהבנו מאוד אחת את השנייה, שיחקנו. ליד ביתנו הייתה מכולת שכונתית שהיינו מבקרים בה מידי יום, בית כנסת שאבי ודודיי התפללו בו, וגן משחקים יחידי שהיה בעיר. הייתי משחקת עם חברותיי ואחיותיי במשחקים כמו קלאס, תופסת וקפיצה בחבל. תחביביי היו לשיר ולרקוד ביחד עם אחיותיי, לעזור לאמי לבשל ולסדר את הבית, ולשחק בגן המשחקים.

בחגים נהגנו לסעוד ארוחה משפחתית גדולה, לשיר שירים, לרקוד, לקיים את מנהגי החג. אבי ודודיי נהגו להתפלל בבית הכנסת. אמי הכינה לכולנו את כל האוכל ולא הסכימה שמישהו ייכנס למטבח או יעזור לה חוץ ממני. אני זוכרת את השמחה והאווירה המיוחדת שהייתה אצלנו בחגים ואפילו את השירים המיוחדים. החג האהוב עליי הוא חנוכה מכיוון שאני מכינה מאכלים מיוחדים לחג שאמי לימדה אותי להכין, ושרה שירי ילדות הזכורים לי מהסעודות עם משפחתי בחג זה. האוכל של אמי היה נודע מאוד בעיר. כולם אהבו את הבישולים המסורתיים שלה ואת התבלינים והמאכלים שעברו במשפחתנו. היא הייתה מבשלת לכל משפחה שביקשה או הזדקקה ממנה לא תמורה כי אמרה שזאת מצווה. כאשר אמי בישלה תמיד צפיתי בה ועזרתי, היא אמרה לי: "כשתהיי גדולה תהיי בשלנית טובה אפילו יותר ממני". מאכלים שאהבתי בילדותי היו: חצ'פורי ולוביואני – שני מאפים גיאורגיים מסורתיים.

כאשר הייתי בת 7 קרה אסון במשפחתי: אחי נדקר ונהרג בגיל 17. אמי לא יכלה לשאת זאת, אבי קרע את בגדיו, כל המשפחה התאבלה, אני זוכרת שאחיותיי בכו בלי סוף. בתור ילדה קטנה לא הבנתי כל כך מה קרה אך ידעתי שאחי האהוב כבר לא יחזור ושהוא שומר עלינו מלמעלה.

את המסגרת הלימודית שלי לא התחלתי בגן הילדים אלא בבית ספר יסודי מקומי. הייתי תלמידה די שובבה אך נבונה. למדתי בו עד כיתה ד' בעקבות העלייה לארץ. את לימודיי המשכתי בבית ספר "גלעד" בנצרת עילית עד כיתה ו' והתחברתי די מהר לילדים מכיוון שעוד בגאורגיה למדתי עברית. בעלייה לחטיבת הביניים למדתי עד כיתה ח' בבית ספר "אורט שרת" בנצרת עילית, מכיוון שהתארסתי בכיתה ט'.

עלייה לארץ

בשנת 1972 אני ומשפחתי עלינו לארץ כאשר הייתי בת 11. היה קשה לעזוב את הכל אבל ידעתי שחיינו בישראל יהיו טובים. המטוס שהטיס אותנו היה מחברת "אל על", הוא היה גדול ומאוד התלהבתי לראותו. בעלייה למטוס לא חששתי ורציתי מאוד להגיע לארץ ישראל. אהבת הארץ והציונות תמיד היו בליבי. בנחיתה בנתב"ג כולם מחאו כפיים והתרגשו, זאת הייתה הפעם הראשונה שכולם היו בארץ ישראל. כאשר הגענו לארץ, ניתנה לנו הבחירה לגור בכמה ערים. בחרנו בנצרת עילית מכיוון שעוד משפחות מגאורגיה בחרו לגור שם, אך גם נודע לנו שהעיר מתפתחת ובשלבי בנייה מתקדמים, יחסית לאותה תקופה. כאשר הגענו לשכונתנו השכנים קיבלו אותנו בצורה יפה ומכבדת. ישבנו וסעדנו בבלוק הבניין בארוחה שהשכנים ארגנו לכבוד כל העולים החדשים שבאו מגאורגיה. התחברתי בקלות לילדות של השכנים מכיוון שידעתי לדבר קצת עברית ושיחקנו כל יום לאחר בית הספר בפארק השכונתי.

נישואים, אהבה

ערכו לי שידוך כאשר הייתי בת 15 וחצי ובעלי היה בן 19 (בזמן שהיה חייל) בבית הוריי, כשכל המשפחה שלי ושל בעלי לעתיד מתכנסת. בעדה שלנו (גרוזינית) היה נהוג לשדך ואם זה היה מסתדר אז המשיכו בהצעת אירוסין ונישואים. בהתחלה חששתי אבל … כאשר ראיתי אותו לראשונה ישר התאהבתי, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. כל כך אהבנו אחד את השנייה ולא עזבנו זה את זו לרגע. לאחר חודש התארסנו והחלטנו להתחתן. חתונתנו הייתה בשנת 1977 באולמי "מצפור" בטבריה. האולם היה מלא, החופה הייתה מקושטת ומאוד יפה, כולם התרגשו ובמיוחד אני. יש לנו הרבה תמונות וזיכרונות מהחתונה. במשך השנים למדנו יותר להכיר זה את זו, הקמנו משפחה, ביקרנו במקומות ילדותנו בגיאורגיה והבנו שלאהבה אין גבולות. בשנת 2013 בעלי נפטר בגיל 54 מהתקף לב לאחר אירוע משפחתי. זה בא בהפתעה ,התחננתי שהידיעה על דבר מותו תהיי שקרית אולם לא כך היה ואני לא הפסקתי לבכות ולהתגעגע. זאת הייתה אבדה שתלווה אותי תמיד. המשפחה ואנשים מהעיר באו לנחם, עבור ילדיי זו הייתה חוויה קשה ביותר.

ילדיי תמכו ועזרו לי, בני הבכור ומשפחתו עברו לגור ביחד איתי. עד היום אני לא מפסיקה להיזכר ברגעים שלנו ביחד במשך השנים שעברו. בעלי ז"ל השאיר אחריו גאווה וגעגועים. אני יודעת שהוא שומר עלינו מלמעלה ודואג שנהיה בסדר.

 הקמת המשפחה

להיות אמא בגיל 16 וחצי היה קשה ביותר. בעלי היה בעבודה ובצבא לכן נאלצתי לגדל את בני הבכור לבד. גרנו ברחוב החצב בנצרת עילית. לאחר שנה וחצי ילדתי את בתי האמצעית ובגיל 25 וחצי ילדתי את בתי הקטנה. כל ילדיי למדו בבית הספר היסודי "גלבוע" ובבית הספר "אורט שרת". כיום בני ומשפחתו גרים איתי באותו בית ברחוב החצב, בתי האמצעית גרה עם משפחתה בקריית אתא, ובתי הקטנה גרה עם משפחתה באשדוד. יש לי 6 נכדים מבני דוד: ניתאי, יהלי. מבתי שרית: לימאי, נועם, מעיין. מבתי שירלי: שוהם.

לא שירתי בצבא מכיוון שהתחתנתי וטיפלתי בבני הקטן, אך מאוד הייתי רוצה לתרום לארץ ולשרת בצה"ל. הייתי מאוד ציונית ואהבתי את הארץ. בעלי היה אינסטלטור מהעירייה, הוא עבד כל יום שעות רבות ומאוחרות. היה לו ותק וניסיון לכן רוב העיר הכירו אותו עם השנים וכינו אותו "משה האינסטלטור". מכיוון שבעלי פרנס את הבית, הוא לא הסכים שאני אצא לעבוד. טיפלתי בילדים בנצרת עילית במשך 3 שנים והתנדבתי בגנים פרטיים. אהבתי לטפל בילדים ולשמור עליהם. הגעתי לפנסיה ואני מבלה הרבה עם נכדיי, מבקרת את ילדיי, יוצאת עם חברות ילדותי ונהנית מהחיים. בימי שישי אנו עורחים שולחן שבת, מבקרים ומתפללים בבית הכנסת, מדליקים נרות ועושים קידוש ביחד עם כל המשפחה. בחגים המשפחה מגיעה אלינו, אנו סועדים בסעודת החג, הולכים לבית הכנסת ונוהגים במנהגי החג. אני בקשר טוב עם כל אחיותיי: לאה, מריים וזיוה. חברות ילדותי: ליה ומזיאה. רוב משפחת בעלי ומשפחתי גרים בעיר ולכן אנו מבקרים, נפגשים לעיתים קרובות ושומרים על קשר הדוק.

הזוית האישית

סבתא זינה: נהניתי מאוד לספר לנכדי על מהלך חיי, ילדותי, עלייתי לארץ וסיפור האהבה שלי ושל בעלי ז"ל, היה לי מעניין לדעת מה נכדי חושב על סיפורי ואהבתי להיזכר בילדות שלי ולראות איך נכדי מקשיב ומתעניין בסיפורי.

הנכד ניתאי: נהניתי לראיין את סבתא, ללמוד על משפחתי, על החיים שסבתא עברה. אהבתי לשמוע את סבתא מספרת על ילדותה וסיפור האהבה שלה עם סבא, הערצתי את הסיפורים של סבתא וכיצד היא מספרת לי אותם.