מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי אראלה, אני סבתא של אלון וגם אני למדתי בניצנים. בתקופתי בית הספר היה חדש לגמרי, בכל שכבה הייתה רק כיתה אחת ומספר הילדים לא היה רב. בית הספר גדל יחד עם השכונה ובמשך השנה הצטרפו ילדים לכיתה. בית הספר היה טוב מאוד הן מבחינה לימודית והן מבחינת המשמעת.

מנהלת בית הספר אז, הגב' נחמה עצמון, הייתה אישה מרשימה מאוד, אם לומר את האמת הייתה מפחידה… כל בוקר הלימודים נפתחו במסדר בוקר ברחבת בית הספר בפני המנהלת, שיצאה מחדרה אל המגרש, ומשם צעדנו בסך אל הכיתות. כשמורה הייתה נכנסת לכיתה קיבלנו אותה בעמידה כמובן. כשפנינו למורה לא קראנו לה בשמה הפרטי אלא הוספנו את המילה "המורה". לדוגמה: "המורה יהודית". את המחברות לבית הספר עטפנו בעטיפה מיוחדת מנייר חום שעליה הופיע הכיתוב "טובה תורה עם דרך ארץ". עבור עטיפת הספרים, אמא שלי תפרה לי עטיפות מבד ורקמה עליהן את שמי.

אחת המורות שהשפיעה עלי ביותר הייתה המורה לטבע: יהודית ברקול. היא הייתה המחנכת שלי בכיתה ו' וממנה למדתי לאהוב ולהכיר את פרחי הבר. בהפסקות האוכל הייתה מקריאה לנו ספרים כמו "פנג הלבן". לא פעם הייתי הולכת איתה דרך "השדה הגדול" שעכשיו עומד עליו הקניון, והיא לימדה והסבירה לי על הפרחים. מורה נוסף שזכיתי ללמוד אצלו היה המורה עודד בורלא, אדם יקר ומיוחד שהיה מקריא לנו מספרו "מכתבים לליאורה". בשיעורי התנ"ך הטילו עלינו לשנן בעל פה בלי סוף וגם היינו מקבלים הרבה שיעורי בית. בהפסקות שיחקו בחבל, גומי, גולות, חמש אבנים, קלאס ועוד. החברים שרכשתי בבית הספר מלווים אותי עד היום.

ללא ספק בית הספר היום מסביר פנים יותר לתלמידים. במקום מגרש המסדרים יש פרחים וצמחיה ויש הרגשה שבית הספר הוא ממש הבית השני של התלמידים. אני שמחה שנפלה בחלקי הזכות ללוות  את נכדיי ולחוות איתם את שנות בית הספר.

הזוית האישית

סבתא אראלה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה אלון. התכנית נערכה בבית הספר ניצנים בתל אביב-יפו, התשע"ט.