מאגר סיפורי מורשת

אסתר וולף נולדה בעיר באצ'קטופולה שביוגוסלביה בשנת 1933, בת לדוב ושרה, הקטנה מתוך חמש אחיותיה – לילי, רחל ,יהודית וחווה.

עם עליית הנאציזם, נשלחה יחד עם משפחתה למחנות ריכוז, בהם עבדו בבתי חרושת ובחקלאות. כשהיתה בת 12, אביה נשלח למחנה עבודה, ולמזלם הרב, כעבור כשנה הם השתחררו. המלחמה הסתיימה וגם אביהם ניצל וחזר הביתה. לאחר כחמש שנים  ב- 1949, שנה לאחר קום מדינת ישראל, עלתה אסתר ארצה, יחד עם הוריה וארבעת אחיותיה. אחד החפצים המשמעותיים שנותרו לאסתר היתה הבובה אותה נשאה במחנות הריכוז, ואותה הורישה לאחת מנכדותיה.

כשעלו ארצה עברו להתגורר במחנה עולים ליד זיכרון יעקב, ולאחר מכן השתקעו במושב רישפון, בו הכירה את בעלה טוביה.

אסתר נישאה בגיל 22 לטוביה וילדה שלושה ילדים – אמנון, ירון  ואילנה.

אסתר מספרת שכאשר היתה בת 16 לערך, שלחו אותה ללמוד קורס מקוצר לגננות, מכיוון שהיה מחסור בגננות שהיו צריכות לקלוט את ילדי העולים החדשים.

לאחר כשנתיים, התגייסה לחיל ההנדסה ושירתה כפקידת מילואים. בתום השירות המשיכה בעבודתה כגננת במושב רישפון, במשך כשלושים שנה.

הניצחון של משפחתה הוא בכך שכולם שרדו את השואה ומשפחה שלמה – הרים וחמשת ילדיהם, הצליחו לעלות ארצה ולהשתקע יחדיו במושב.

אסתר נזכרת כי אימה ביקשה לא לספר שכולם שרדו את השואה, מכיוון שחששה מאוד מעין הרע. כי מקרה זה נחשב לנס ומעטים הסיפורים בעולם בהם זכו הורים וילדיהם לשרוד את השואה.

הזוית האישית

אסתר מספרת על קורות חייה. ומשתפת את תחושותיה כאשר עלו לארץ וההרגשה שהיא ומשפחתה זכו כולם לשרוד את השואה ולעלות ארצה יחדיו