מאגר סיפורי מורשת

שמי אור להט, נולדתי בכרכור בשנת 2008 להוריי ערן והדס להט. אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי בנימין ויחד אנחנו מתעדים את סיפור חייו.

אליהו הנביא

שמי בנימין קורמן נולדתי בתל אביב בשנת 1946 למשה וחיה קורמן. נולדתי בבית חולים ברחבות מכיוון שבית חולים זה היה בתורנות קבלת לידות ביום לידתי. לאחר כמה ימים במועד יציאתי מבית החולים הביתה היה עוצר של הבריטים. כל הדרכים המובילות לתל אביב היו חסומות ואף נהג מונית לא היה מוכן ליטול את הסיכון לקחת אותי ואת הוריי לבית בתל אביב.

לאחר כמה שעות התייצב לפתע נהג מונית עם מכוניתו והציעה להסיענו לביתנו, למרבה הפלא לפי עדותם של הורHי שום מחסום בדרך לא עצר אותנו והנסיעה עברה ללא שום תקלה. כשהגיעו הביתה ביקש אבי מנהג המונית להמתין עד שיוריד לו את תמורת הנסיעה. כשהגיע אבי עם הכסף נהג המונית כבר לא נכח במקום ונותרנו עם התעלומה מי היה הנהג האלמוני. עש היום יש במשפחתנו הטוענים שהיה זה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.

נס הקליע

בזמן מלחמת השחרור גרנו בתל אביב מול מסגד "חסן בק" ביפו. מן המסגד צלפו הערבים על בתי תל אביב. הבית שלנו היה יחסית גבוה ביחס לבתים מסביב ובמרכז המרפסת הפונה אל המסגד הייתה מנורה חומה וגדולה. הודות למנורה זו "זכינו"  למנת יתר של קליעים שכוונו אל עבר המרפסת במטרה לפגוע במנורה כאשר בדיעבד התברר לנו שהצלפים חשבו שמדובר בקנה תותח.

באחד הלילות החליט אבי בעקבות חלום שחלם להעביר אותי ממיטתי הרגילה למיטת הוריי. למחרת בבוקר נמצא אחד מהקליעים הרבים שנורו לעברנו בתוך מיטתי. אין ספק שאם הייתי נותר במיטתי הייתי נפגע מאותו הקליע.

ימים ראשונים בקיבוץ עלומים

הקמת הקיבוץ הייתה אתגר לא פשוט. בחורף הראשון שכבר נולד הבן הראשון של הקיבוץ, לא היו כבישים לא היו שבילים אני הייתי מרכז המשק, באחריותי היה נושא הבינוי והחברים באו אלי כל יום והתלוננו שבלתי אפשרי לנהל כך קיבוץ כשכל מעבר ממקום למקום מלווה בבוץ ולכלוך רב. הצלחנו לקבל תקציב מהמחלקה הכפרית של הסוכנות לסלילת כביש מהכניסה למקומות המרכזיים אך, המחלקה הכפרית לא שחררה את הכסף בקלות.

לאחר אין ספור ניסיונות שכנוע הרגשנו שכלו כל הקיצין. גייסתי את צביקי, חבר קיבוץ נוסף לקחנו שני זוגות מגפיים ויצאנו החוצה לבוץ הגדול וידאנו שהמגפיים שלנו כוסו בבוץ וכך נסענו לתל אביב למשרדי המחלקה הכפרית. נכנסנו למשרדים עם המגפיים המלוכלכות והקפדנו להשאיר עקבות לאורך כל המשרד, התיישבנו לבסוף במשרדו של המנהל, ברגע זה המנהל הבין ולא היה לו שמץ של ספק שצריך כבישים. למחרת, קמנו לקול רעשים של טרקטורים שבאו לסלול לנו את הכביש.

הזוית האישית

הנכדה אור: היה לי מאוד מעניין לשמוע ולתעד את הסיפורים של סבא.

סבא בנימין: אני מברך על התכנית הזאת בה ניתנת הזדמנות חד פעמית לתעד ולשמר סיפורי ילדות ובגרות יחד עם הנכדה היקרה שלי אור.