מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ניסים בצל המלחמה

טילי עם התלמידים המתעדים
טילי הראשונה מימין עם לוסיין
סיפור חייה של טילי צברי

שמי טילי צברי. שם נעורי היה הלברשטט.

סבי וסבתי מצד אבא ילידי גרמניה. סבי פנחס זיגפריד היה חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה, נפל בשבי הצרפתי ובעצם עד חזרתו אחרי המלחמה לאף אחד לא היה מושג מה קרה אתו. אחיו של סבי נהרג במלחמה זו ואח נוסף מקס, שהיה צלם מאד ידוע בגרמניה, נישא לסופי, בתו של פרויד. סבתי הייתה בהריון בעת נפילת בעלה בשבי, כך כשבנה הקטן נולד, לא היה להם מושג איפה האבא. הם היו ארבעה אחים בנים אבי היה הבכור.

תמונה 1

לאחר עליית הנאצים לשלטון הרגישה המשפחה את האנטישמיות והסכנה הנשקפת ליהודים. האחים החליטו שצריך להוציא את ההורים מגרמניה, וההחלטה נפלה על בלגיה. בלגיה היא מדינה יחסית קרובה לגרמניה וקל היה להגר אליה. הם לא תארו לעצמם שגם לשם הגרמנים יגיעו. וכך בערך בשנת 1937 הם עזבו את גרמניה ועברו לבלגיה. גם אחיו הצעיר של אבי עבר אתם.

אמי ז"ל לבית משפחת ביר נולדה באנגליה. הוריה (סבי וסבתי מצד אימי) היו חנה וולך אשר נישאה לסבי יצחק (אייזיק) ביר שהגיע גם הוא מגרמניה. אמי הייתה הבכורה מארבעה ילדים, שלוש בנות ובן, הכירה את אבי בנסיעת עסקים שלו ללונדון, הם נישאו בתחילת 1939. אנחנו שבעה ילדים אחותי הבכורה מרים נולדה בתאריך  26.3.1940 לפני פלישת הגרמנים לבלגיה. אני נולדתי במלחמה בתאריך 27/12/1941 ואחי אליעזר שלמה נולד ב תאריך 18/8/1943 גם בתוך המלחמה.

בלגיה היא מלוכה. בזמן מלחמת העולם השנייה המלך לאופולד השלישי. אמו אליזבט, הייתה ממוצא גרמני, אך עזרה ליהודים בזמן המלחמה. לגבי המלך ליאופולד היו הסתייגויות רבות, טענו שהוא לא נתן הזדמנות לצבא הבלגי לנצח אלא מיד נכנע לגרמנים. לאחר מכן נאלץ לוותר על השלטון ובנו בודואין הומלך למלך בלגיה.

במאי 1941 כבשה גרמניה הנאצית את בלגיה, ובכל זאת, לאחר כיבוש בלגיה על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה לא הורע מצב היהודים באופן מהיר אלא בשלבים איטיים. בקיץ 1942 החלו הגרמנים לשלח את יהודי בלגיה למחנות עבודה והשמדה והשילוחים נמשכו עד שחרורה של בלגיה על ידי צבאות בעלות הברית בסתיו 1944. 28,902 מיהודי בלגיה ניספו בשואה – כ-44 אחוזים מכלל בני הקהילה היהודית שמנתה ערב השואה כ-66,000 יהודים. הסיבה העיקרית לכך שרבים יחסית מבני הקהילה שרדו הייתה העזרה שהושיטה להם האוכלוסייה הבלגית. לכ-25,000 יהודים נמצאו מקומות מסתור במדינה, בין השאר במוסדות נוצריים שונים, הודות לשיתוף פעולה בין המחתרת היהודית בבלגיה לבין ארגוני ההתנגדות הבלגיים.(המידע מתוך ויקיפדיה)

המשפחה שלנו: אבא, אמא, סבא, סבתא, אחותי אחי ואני, ניצלה כולה. היינו ביחד כל המלחמה ומאחר שניצלנו, ולא היו לנו סיפורי זוועה כמו לאחרים אז חשבנו שאין לנו סיפור. בהמשך הבנו שיש לנו סיפור, אבל אחר החלטנו שזו חובתנו לספר לכם את הניסים שקרו לנו בתקופה זו.

בתחילה גרה משפחתי בעיר אנטוורפן שהיא עיר נמל. לאחר הפלישה הגרמנית ניתנה הוראה לכל היהודים לעזוב את העיר תוך חודש. המשפחה שלי עברה לבריסל שם שכר אבי בית, ושם היינו כל המלחמה והמשכנו לגור שם עד שעלינו ארצה בשנת 1951. בסוף הרחוב היתה חנות דגים ותמורת תשלום הסכימו להחביא אותנו בעליית הגג שלהם. (מי שקיבל תשלום על החבאה של יהודים לא הוכר כחסיד אומות העולם), לא היינו שם ברצף, אך כשהייתה שמועה שיש אקציה (איסוף היהודים למשלוח למחנות) היינו מתחבאים שם.

כנראה שהיינו חבויים שם כשנה וכשהגרמנים גילו את המחבוא בשנת 1943 חזרנו לביתנו כי לא היה טעם להמשיך להיות שם. לא תמיד ידענו מראש שקורה משהו. לכן הגיעו לביתנו הנאצים מספר פעמים. אנחנו לא יודעים את סדר האירועים שאספר לכם, אבל יודעים עליהם. בכניסה לבית היו מדרגות ודלת גדולה. אבי וסבי שמו שולחן גדול וכבד מאוד לפני הדלת, כדי שאם יבואו הגרמנים נרוויח זמן להתארגן עד שיפרצו את הדלת.

פעם שמענו שמנסים לפרוץ את הדלת (אגב לגרמנים היה מפתח שפתח את כל הדלתות, מפתח גנבים), אז סבתי השכיבה את כולם במיטות ועטפה אותנו בסדינים ומגבות, וכאשר הגרמנים פרצו לבית סבתא אמרה להם שהם יכולים להיכנס אבל כולם חולים בדיזנטריה, הגרמנים לקחו את הרגליים וברחו.

באחת הפעמים הגיע קצין גרמני לבית הוריי ואמר "אני יודע שאתם יהודים, אבל שמעתי שיש אצלכם אמבטיה ואני מבקש להתרחץ". הוא התרחץ ומעולם לא חזר ולא שלח אף אחד.

פעם נוספת הגיעו גרמנים אל ביתנו. אבי העז וביקש את המסמכים שלהם ואף אמר לאחד מהגרמנים "אתה היית מעורב בפרשת שחיתות גדולה מאוד בגרמניה". האמירה הזו הפתיעה אותו והם פשוט נעלמו כאילו לא היו שם.

בית הורי היה ברחוב שקראו לו שדרת רוז"יה לא רחוק משם היה רחוב בשם רחוב רוז"יה. הייתה שמועה שבאים לקחת את כל מי שגר בשדרת רוז"י, היינו במחבוא. כשיצאנו משם שמעו הורי שהגרמנים טעו והלכו לרחוב רוז"יה במקום לשדרת רוז"יה וכך ניצלנו שוב. המחשבה שניצלנו על חשבון משפחה אחרת הייתה מאד קשה לאמי, אבל כמובן שהדבר לא היה תלוי בנו.

שמירתו של הקדוש ברוך עלינו הייתה לא פסקה.

חיילים גרמנים הגיעו למקום המחבוא כאשר אמי הייתה בהריון מתקדם. כאשר הגרמנים נכנסו לבית, החיילים הגרמנים בחנו אותנו ואז אחד הגרמנים הצביע על אמי ואמר "תראו אותה היא בהריון והיא בכל מקרה לא יכולה לברוח אז נשאיר אותה ונבוא בפעם אחרת". אחד הגרמנים אמר "אז ניקח את השאר", והשני השיב לו "אם אתם משאירים אותה תשאירו כבר את כולם." כך שוב נצלנו, ומאז היינו בבית כי כבר לא היה טעם להיות במחבוא.

סבתי הייתה חברה של אשתו של הרב הראשי של בלגיה הרב שלמה אולמן ז"ל. הרבנית הייתה בקשרים טובים עם המלכה האם.  בגלל הקושי של המלחמה נמצאו הרבה תינוקות יהודים נטושים. המלכה האם קראה לרבנית ואמרה לה שהיא רוצה לפתוח מוסד כדי לטפל בתינוקות האלו ושאלה את הרבנית אם היא מכירה אישה שתתאים לעבוד עם התינוקות. הרבנית שהכירה את אמי ידעה שיש לה שלושה ילדים ולכן היא חשבה שבטח היא יודעת לטפל בתינוקות, אמי הסכימה. התחילה לעבוד במוסד בשנת 1943 ובעצם עבדה שם עד סוף המלחמה.

בית התינוקות הוקם, על ידי המלכה האם, בבית תינוקות ששהו בו 50-60 ילדים בני 3 חודשים עד שנתיים. אמי הייתה הולכת יום יום למוסד ובסוף העבודה הייתה חוזרת הביתה. היא קיבלה אישור הגנה שהיא עובדת נחוצה. למרות זאת לא הייתה בטוחה שכשתגיע הביתה תמצא את המשפחה ומצד שני גם המשפחה אף פעם לא הייתה בטוחה שהיא תחזור למרות אישור הגנה שהיה לה.

כיוון שאמי נולדה באנגליה, היה לה דרכון בריטי, היא הייתה חייבת לקחת את הדרכון שאם יתפסו אותה היא תוכל להראות שהיא אזרחית בריטית, אולי זה יגן עליה. ובאמת כך היה, בכל יום אמי הייתה יוצאת מהבית עם חשש וחוסר ביטחון שמא היא תחזור הביתה ולא תמצא מישהו בבית כי הם לא היו מוגנים.

כאזרחית בריטית אמי היתה יכולה לקחת את אחותי ולעזוב את בלגיה ולעבור לאנגליה ובכך על בטוח להינצל. הייתה תקופה שאבי נלקח למחנה ואמי אמרה שהיא אינה עוזבת את הסבא והסבתא לבד ונשארה אתם. הם מעולם לא שכחו לה את החסד הזה.

יום אחד היא שכחה את הדרכון בבית וסבא שלי שם לב לכך, הוא לא היה נראה כמו יהודי היו לו זקן ושפם כמו של הגרמנים, סבא שלי לקח את אחותי והלך להביא לאימא שלי את הדרכון. אחותי מאד מאד פחדה כי הבינה שאסור לצאת ביום החוצה. הסבא הרגיע אותה ואמר לה, בסך יראו סבא מטייל עם נכדה. וככה היה, טייל עם נכדתו, הביא את הדרכון וחזר הביתה.

דודי שהיה באנגליה כתב לאחותו הגדולה מכתבים תוך כדי המלחמה. יום אחד  זומן למשרד הבולשת, חקרו אותו למה הוא שולח מכתבים לבלגיה שהיא מדינת אויב.

הדוד סיפר שיש לו אחות נשואה עם תינוקת בבלגיה ושהוא שולח לה את המכתבים וכמות מותרת של כסף. הפקיד שדיבר עם הדוד היה מאוד נחמד ואמר לו: "אי אפשר לשלוח במלחמה ישירות לבלגיה מכתבים" הוא הציע לדודי שימסור לו את המכתבים, והוא יעביר דרך השגרירות הבריטית לקונסוליה השוויצרית בבריסל (כיוון ששווצריה הייתה מדינה ניטרלית היה לה שגרירות בלונדון ובבריסל) ואמי תלך קבוע לשגרירות לקבל את הכסף שנשלח לה על ידי דודי. וכך היה. כעבור זמן מה אמי הפסיקה ללכת לקבל את הכסף. הפקיד קרא לדודי ואמר לו שאחותו הפסיקה לקחת את הכסף. בהיוודע זאת, הם היו לחוצים ולא ידעו מה קורה עם משפחתה. אחרי המלחמה כשנוצר שוב הקשר דודי שאל את אמי: "למה הפסקת לקחת את הכסף?", היא ענתה לו שהיא הרגישה שעוקבים אחריה לכן פחדה לבוא.

מסירות נפש על שמירת הכשרות

סבתי  הצליחה לקנות בשוק השחור שש ביצים שהיו אז מצרך נדיר ויקר מאוד, היא תכננה להכין לשבת עוגה. פתחה ביצה ראשונה ומצאה בה דם.  והרי אסור לאכול ביצה עם דם. פתחה עוד אחת וגם שם היה דם, זרקה אותה וכך גם השלישית, הרביעית, החמישית והשישית. כן… את כולם, כולם, זרקה. זו הייתה סבתי…

ברית מילה בלילה

באוגוסט, 1943 נולד לאמי בן, הוא כבר נולד בבית, (אני שנולדתי גם במלחמה נולדתי בבית חולים כי אז עדין לא היה כל כך מסוכן ליהודים בבלגיה.) והיה צריך לעשות לו ברית מילה. באותו זמן היה קשה ומסוכן לעשות ברית מילה, אבל למרות זאת המוהל יוליוס מלר הגיע לעשות את הברית מילה. הברית נערכה בלילה. (בדרך כלל את הברית מילה יש לערוך ביום. ברית בלילה זה דבר חריג).

לוסיין שטיגליץ

המשפחה שניהלה את חנות הדגים ושהחביאה, החזיקו אצלם עוד ילדה יהודייה בשם לוסיין שטיגליץ שהייתה בערך בגיל שלנו. אמה של לוסיין הביאה את הילדה לבעלי חנות הדגים שישמרו עליה ונתנו הוראה שאחרי המלחמה לא לתת את הילדה לאף אחד חוץ מלהם, אבל הם ניספו באושוויץ. וכמובן לא חזרו אף פעם לקחת אותה. ובעצם כך עברה עלינו המלחמה, לוסיין הייתה חברה טובה של אחותי והן נפגשו ופטפטו הרבה כי גרנו באותו רחוב, היא ידעה שהיא יהודייה וגם אנחנו ידענו.

העלייה לישראל

בשנת 1947 סבי וסבתי  עלו לארץ והתיישבו בירושלים בשכונת מקור ברוך, הדוד הרופא גם הגיע קודם לירושלים. אנחנו עלינו בשנת 1951, אמי תמיד זכרה את לוסיין וכאב לה שאי אפשר היה "להציל" אותה מהמשפחה הגויה. סבתי תמיד אמרה שאם הקב"ה הציל את משפחתנו זה מחייב!!!

ובאמת כאשר הגיעה לירושלים, הקימה עם אחרים מוסד לנערות פליטות מארופה שנקרא: "בית אסתר" – בית לפליטות. הקמת מוסד ואחזקתו הוא דבר מאד יקר. סבתי אספה כסף למוסד בכל מקום. סיפרו שכאשר ראו אותה עברו למדרכה ממול כדי לא להתקל בה כדי שלא תבקש מהם תרומות למוסד.

ביום השואה השבוע, אחיין שלי חיפש משהו על המשפחה באינטרנט ונתקל במקרה בהספד שהרב יעקובסון הספיד את סבתי בשנת 1959.

אחרית דבר

לפני כשמונה שנים אחותי קיבלה טלפון ושאלו אותה: "האם את מרים הלברשטט?" היא אמרה: "כן ומי אתה?" הוא אמר: "אני החתן של לוסיין!" השאלה הראשונה שאחותי שאלה היא האם היא יהודייה והוא ענה לה: "כן, אנחנו חרדים ואני גר בבית שמש ולוסיין צריכה להגיע בשבוע הבא לארץ והיא רוצה לפגוש אתכם". אינכם יכולים לתאר לעצמכם את ההתרגשות שלנו, חיכינו בכיליון עיניים למפגש.

מרים, אחותי הגדולה, אלי אחי ואנוכי הגענו לבית שמש לביתה של לוסיין, ראינו שם אמא עם כיסוי ראש, אבא עם זקן וארבעה ילדים חמודים. שאלנו את לוסיין מדוע רק עכשיו נוצר הקשר?

התיישבנו ולוסיין סיפרה לנו את הסיפור שלה:

"אתם זוכרים את מדם לואיז, העוזרת הגויה שלכם? לאחר שעליתם לארץ אימא שלכם שמרה איתה על קשר עד שהיא נפטרה. כל פעם שקיבלה מכתב מאימא שלכם היא סיפרה לי כך שידעתי עליכם. אחרי המלחמה ההורים המאמצים שלי התגרשו, חנות הדגים נסגרה והלכתי לגור במקום אחר עם האימא המאמצת שהייתה אימא טובה.

הרבה יהודים ניצלו בבלגיה על ידי שהוחבאו אצל משפחות וגם בן דודי ניצל. כשהיה בערך בן שמונה עשרה הוא הלך לחפש אותי ומצא. אבל בגלל המכתב שהאימא שלי נתנה לחנות הדגים בית המשפט צידד באימא המאמצת והוא הפסיד ולא יכול היה לקחת אותה וגם לא היה לו לאן, הוא היה רווק וגם הוא פליט מלחמה, וכך נשארתי אצל הגויים. בגיל שש עשרה עברתי את הטקס ההטבלה הקתולי והמשכתי לגור עם האם המאמצת.

יום שישי אחד אני בעבודה (עבדתי כפקידה במשרד כלשהו) מישהו שעובד איתי במשרד אומר לי: "מישהו למטה מחפש אותך". ירדתי ואני רואה גבר והוא אומר לי: שלום, אני הבן דוד שלך יהודה, אני באתי לבלגיה לחפש אותך אני ואשתי נמצאים בבית מלון לא רחוק מכאן היום יום שישי ועוד מעט שבת אז נשמח שתקפצי למלון ונדבר. הלכתי. ובן דודי מספר שהוא ניסה להציל אותי ולא אפשרו לו. הוא הגיע לארצות הברית, התחתן ותמיד זכר שיש לו בת דודה בבלגיה ושצריך לחפש אותה.

באותה שנה הוא ואשתו החליטו שהם נוסעים בחופשה הקרובה לבלגיה לחפש אותי, מאחר וחנות הדגים כבר נסגרה פנה לאיגוד מוכרי הדגים ושאל אם הם יודעים פרטים על החנות הספציפית. הוא קיבל פרטים וכך הגיע  אלי ואמר: "הבאתי לך כרטיס נסיעה הלוך וחזור לארצות הברית ואת מוזמנת לבוא אלינו".

נסעתי!

נשארתי אצל יהודה בן דודי ושם פגשתי בחור יהודי נחמד. נישאנו ועכשיו יש לנו ארבע בנות הבת הבכורה היא זאת שגרה בבית שמש".

אחותי שאלה את לוסיין: "למה נזכרתם בנו רק עכשיו?"

לוסיין סיפרה שבאחד הימים הבן דוד יהודה קיבל התקף לב ונפטר. "היה לי מאוד קשה עם זה והחלטתי שהגיע הזמן לחפש את השכנים שלנו מבלגיה, משפחת הלברשטט. ידעתי מגברת לואיס שאתם גרים באזור השפלה, ביקשתי מהחתן לחפש בספר טלפונים הלברשטט בשפלה, והוא מצא מספר והתקשר ומסתבר שהוא הגיע לבית של אחי אלי שבדיוק מכרו את הדירה ובמקרה הוא היה שם בבית הזה". אלי אמר: 'אני לא יודע כלום קח את הטלפון של מרים אחותי היא יודעת הכל' – כך הגעתי אליכם". כאן סיימה את הסיפור.

קשה לתאר את ההתרגשות של כולנו ובמקום ללכת הביתה ישבנו באיזה בית קפה ודיברנו ודברנו ודיברנו. חשבנו כמה חבל שאימא שלנו לא יודעת את הסוף שלוסיין חזרה בגדול ליהדות! לוסיין חזרה לארצות הברית נשארה בקשר עם אחותי מרים כי הן בערך אותו גיל. כל יום שישי היא מתקשרת ולכל חג אנחנו כולנו מקבלים גלויה ממנה. לבת מצווה של אחת הנכדות של לוסיין שהתקיימה בארץ הוזמנו כולם

תמונה 2

הזוית האישית

טילי: תודה על החוויה לה זכיתי. למדתי להכיר ילדים חכמים ומקסימים שהעבודה איתם הייתה לי נעימה ומרגשת. הפרוייקט היה חשוב ומשמעותי עבורינו.

איתי: לדעתי תכנית "הקשר הרב דורי" הינה תכנית מוצלחת, למדנו הרבה דברים על העבר. בנוסף לזאת היה מאוד כיף לעבוד ולשמוע סיפורים מעניינים מטילי צברי. מאוד נהניתי מהקשר הזה.

ידידיה: במהלך המפגשים למדתי מה זה באמת "הדור הקודם" למדתי על ההיסטוריה של עם ישראל והדברים הקשים שקרו וגם למדתי שזה טוב להנציח את מה שקרה, כדי שהסיפורים לא ישכחו. היה מאוד כיף להשתתף בתכנית זו.

נחשון: לדעתי תכנית זו חשובה בשביל העתיד כי "עם בלי עבר אין לו עתיד". התכנית מזמנת זמן כיף, שכן יש בה זמן חוויתי עם פעילויות וכל מיני דברים מעניינים, היה מאוד כיף לעבוד על התיעוד והוא לימדני רבות.

מילון

דזינטריה
שלשול חמור, המלווה בחום גבוה, ומחלה מאד מאד מדבקת.

ציטוטים

”חובתנו לספר לכם את הניסים שקרו לנו בתקופה זו.“

”שמירתו של הקדוש ברוך עלינו לא פסקה. “

הקשר הרב דורי