מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ניסיון העלייה לארץ ישראל

סבא עמרם
נהלל
סיפרו של סבא עמרם

סיפורו של סבא עמרם

בשנת 1937 נולד סבי עמרם במרקש שבמרוקו. להורים דונה ושלמה פרץ ולאחיו הגדולים ג'ייס, אמיל ופרלה. אחריו נולדו אאידה שנפטרה בגיל שנה וחיים.

האם דונה היתה עקרת בית והאב שלמה היה מורה לעיברית ותורה.

סבא היה בן עשר וגדל עם אבא מורה יהודי טוב וציוני גדול. סבא התלהב מכל מה שסובב סביב ארץ ישראל דאז של שנות ה- 40.

האנטישמיות הלכה וגדלה אצלינו במרוקו הערבית המוסלמית, אבי זכרו לברכה היה חייב דמי שכירות של הבית. עקב מחלה לא שילם אבי בזמן ואז שלחו לאיים אלינו. אני זוכר אותם נכנסים אלינו הביתה, זה היה ערב שבת כולנו ישבנו סביב שולחן שבת. אבי בדיוק סיים לעשות קידוש ואנחנו חיכינו לאכול את מטעמי השבת שאימי הכינה.

הם ניגשו לאבי ואיימו אליו באקדח שלוף לפנינו, שירצחו את כולנו אם לא ישלם להם. זה רק שילהב את הייצרים והידק את מחשבותיי לעבר לציון. אחרי הטראומה הזאת כבר לא יכולתי לישון לא יכולתי להישאר שם, דיברתי כל הזמן עם אבא שלי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל, שאני לא מוכן להישאר במרוקו יותר. כעבור כמה שבועות אבי זכרו לברכה ואני החלטנו לחבור לגוף לא יהודי שפעל בצפון אפריקה שעוזר לילדים יהודים לעלות ארצה. היינו איתם בקשר רצוף ואמרו לנו להתעזר בסבלנות עד שהם יסדרו את כל הרשימות של הילדים שרוצים כמוני לעלות לארץ.

וכך באחד הלילות של תחילת שנת 1948 כשאני בן עשר וחצי כמעט חמקתי מהבית בליווי ההורים והאחים והגעתי לצריף. שם קיבלו את כל הילדים, אחרי שבדקו את כל המסמכים והרשימות נתנו לנו להיפרד. הפרידה לא היתה קלה, לא ידענו כמה זמן לא נראה את המשפחות ומה מחכה לנו שם. נפרדתי מההורים ומהאחים והאחיות ובעיקר השארתי את מרוקו מאחור.

הובילו אותנו למקום מחוץ לעיר שם בילינו באיזה בית במשך יומיים עד הטיסה. ההמתנה היתה מורטת עצבים, מלווה בהרבה מחשבות וסימני שאלה, בפחד אבל גם מוצפת בהתרגשות והמון תקווה.

הטיסו אותנו לשדה תעופה של קזבלנקה, שם חילקו לנו תלבושות מיוחדות של ילדי בית ספר ואמרו לנו שאם שואלים אותנו אנחנו טסים כילדים שיוצאים למחנה קיץ.

טסנו לצרפת, לפריז. מפריז נסענו בערך שבע שעות דרומה, שם הגענו לבית ילדים. הנסיעה לא היתה קלה. נשארנו שם שלשה חודשים שבהם עברנו הכנה לקראת העלייה ארצה.

ימי העליה היו ימי מלחמת העצמאות בפלסטינה ולכן נדדנו בצרפת ממקום למקום במשך עשרה חודשים. כעבור עשרה חודשים מצליחים לסדר לנו אישורים, אנחנו טסים לארץ ישראל. כשנחתנו בארץ ישראל, העבירו אותנו מקיבוץ לקיבוץ, וממוסד אחד לשני והכל כשבחוץ מתנהלים קרבות קשים והסכנה מרחפת מעל ראשינו. המשפחות במרוקו מאוד דאגו לנו ובשיתוף עם הגו'ינט והסוכנות היהודית מחליטים להחזיר אותנו שוב לאירופה, עד שהמצב בארץ ירגע קצת ונוכל לעלות שוב לארץ. שמו אותנו במוסד מסודר והתחלנו להשתלב בחיי ארץ ישראל. בנתיים נפגשנו עם עוד ילדים שהיו במצבינו יהודי אירופה שנצלו מהמחנות והגיעו גם למוסד. חיינו ביחד כבתוך מגדל בבל, כל אחד דובר את שפתו, אבל השפה העיברית שלימדו אותנו שם החלה מגשרת בנינו. המלחמה מסתיימת, אחרי תקופה של שלוש שנים באירופה. בתחילת שנות ה- 50 סוף סוף אני מצליח להגשים את החלום המיוחל ולעלות לארץ ישראל והפעם כדי להישאר.

הגעתי בתחילת שנות ה-51 לנהלל שם גדלתי וחונכתי שלוש שנים עד לגיוס לצה"ל. בצה"ל שירתתי בנח"ל זה כלל משק ושירות ללא תשלום. באותה התקופה אני ועוד כמה חיילים היינו חיילים בודדים כי ההורים שלנו נשארו בחו"ל ולא היתה משפחה בארץ. בחופשות כשכל החיילים היו חוזרים הביתה אני ישנתי ב"מלון אגד" כך קראנו לזה בשפת החיילים הבודדים. ישנתי בתוך אוטובוסים שחנו בחניון בסוף יום העבודה. הנהגים היו משאירים לנו את האוטובוס פתוח כל הלילה ולמחרת בשעה ארבע בבוקר היו מעירים אותנו ונאלצנו לצאת לרחוב ולהעביר את היום שוב עד הערב. כך עד שהחופשה היתה מסתיימת והיינו חוזרים לבסיס.

בשנת 1957 ההורים שלי והאחים מגיעים ארצה ומתישבים במעברת הפחונים בנהרייה. שם אני ניפגש איתם אחרי כמעט עשר שנים שלא נפגשנו. היינו יחד במעברה שלוש שנים, עזרתי בפרנסה של המשפחה, הכרתי כבר את השפה המנהגים וההווי והיה לי קל יותר מאחרים למצוא עבודה.

בסוף 1959 הורי קיבלו דיור קבע בנהרייה דירת חדר להורים ולחמשת הילדים, היינו מאושרים ומכאן ידענו שאנחנו מתחילים את חיינו הרגילים כישראלים לכל דבר ויותר מזה כמשפחה.

בשנת 1963 אבי נפטר ולפני פטירתו מבקש להיקבר בירושליים.

באותה השנה אני מכיר את אישתי אילנה, אנחנו מתחתנים בשנת 1964 בנהרייה ומקימים בית חדש בישראל. בית שבו נולדים לי חמישה ילדים ולימים אף נכדים.

 

 

 

הזוית האישית

הסיפור של סבא מעורר אצלי המון מחשבות ושאלות, האם הייתי יכול אני לקום ולעזוב משפחה, אחים ולעלות לארץ זרה ולעבור את כל המסע המטורף הזה שסבי עבר? האם היה לי את האומץ?

אני מעריך ומעריץ את סבא על כך על הנחישות, על הציונות ועל הרצון העז להגשים חלום בכל מחיר, גם במחיר משפחה ולעלות לארץ ישראל.

אני זוכר שבאחד הימים לקחנו את סבא ונסענו לנהלל, רצינו שיראה לנו היכן גדל והתחנך. אני זוכר שהראה לנו את בית הספר והיכן היה משחק כדורגל.

אהבת הארץ ממשיכה גם היום במשפחתי, האהבה והרצון לטייל ולהכיר בכל פעם מקומות חדשים ויפים בארץ.

קשה לי לדמיין את סבא גדל לבד בלי משפחה בארץ חדשה כל כך הרבה שנים. אני אסיר תודה על משפחתי שלי

מילון

נהלל
מושב עובדים הראשון בצפון עמק יזרעאל

ציטוטים

”אהבת הארץ ממשיכה גם היום במשפחתי.“

הקשר הרב דורי