מאגר סיפורי מורשת

 ילדות בצל המלחמה

אני פלומפ נחמה, נולדתי בוורשה בשנת 1939 בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה. הזמנים בוורשה התחילו להיות מאוד קשים ליהודים, היה לי אח שנולד 1934.

 

בוורשה גרנו ברובע היהודי, סבתא, אמא, אני ואחי. כשהתחילו ההפגזות של הגרמנים אימא יצאה כדי להביא מעט אוכל הביתה, אותי היא החזיקה על הידיים ואז הגרמנים התחילו לסגור עם חוט תיל את הרובע היהודי. הכניסו אותנו לגטו וורשה. אמא השתדלה להתגנב החוצה מהגטו כדי להביא משהו לאכול וכדי לראות את סבתי ואחי כדי שיבואו אלינו, הם כבר לא היו אז בבית, מאז לא ידענו איפה הם. בגטו היינו 3 שנים (אני ואמא) עד שסגרו אותו.

 

גויה אחת העבירה את אמא לעיר אחרת בשם צ'נסטוחובה ושם היה גטו אחר. אמא ביקשה שאותי היא תעביר לחברה שלה כדי שהיא תשמור עליי, אני בכיתי הרבה ואז הגויה אמרה לי להיות בשקט. היא סגרה אותי בחדר ונתנה לי בובת סמרטוט כדי שתרגיע אותי.

בפרוץ המלחמה אבא שלי לא היה בבית, הוא היה סוחר, הוא ברח עם עוד חברים שלו לכיוון הגבולות של רוסיה והגיע לשם. ברוסיה הוא ישן בתחנת רכבת וגנבו לו את המסמכים. בזמן המלחמה ברוסיה, מי שלא היה לו מסמכים השלטונות לקחו אותו למחנות עבודה עד סוף המלחמה כי חשבו שהוא מרגל.

 

אמא חשבה שהוא לא בחיים אז בשנת 1945 כאשר המלחמה נגמרה, אמא שלי לקחה אותי מהגויה והגענו בחזרה לוורשה כדי לבדוק אם משהו נשאר בחיים מהמשפחה. וורשה הייתה הרוסה לגמרי, חיפשנו איפה לגור, כשנסענו עם רכבת מוורשה לז'רז'וניוף אמא פגשה 2 אחים של סבתא שלי, הם היו כל הזמן איתנו. אמא קיבלה בית עם 2 גרמניות שגרו שם וזה היה חדר אחד עם מטבחון. אותי היא הכניסה לבית יתומים ושם הייתי שנה וחצי. אחרי שהוציאו את הגרמניות מהבית אז אמי הוציאה אותי מבית היתומים. בזמן הזה אבא שלי הגיע גם לוורשה ולא מצא אף אחד, הוא נרשם לקבוצה שיוצאת לפלסטין, בין הקבוצה היה אחד שנפרד מאמא שלי, הוא היה באותה קבוצה שנוסעת  לפלסטין וסיפר לאבי שפגש אותנו ושאנחנו בחיים.

 

אבא שלי לא נסע לפלסטין, אז הוא הגיע לפולין ונודע לי שאבא שלי בחיים כי אני בכלל לא הכרתי אותו. בשנת 1949 נולדה לי אחות בשם חנה.

 

 

 

אני התחלתי את בית הספר היסודי והיהודי, קראו לבית הספר: בית ספר מספר חמש. שם למדתי עד סוף כיתה ח'. אחר כך התחלתי לעבוד במפעל לרדיו כדי לעזור להורים בפרנסה. בערב למדתי תיכון ערב. עד שנת 1957 קיבלנו ניירות שמאשרים לנו לנסוע לארץ ישראל. ב – 14 למרץ 1957 הגענו לנמל חיפה שם התחילו לפזר את העולים לכל מיני מקומות. אותנו העבירו לבאר שבע, שם לא הייתה עבודה, הפחון שקיבלנו שירת אותנו למגורים ולא הסתדרנו שם. האנשים התחילו להתלונן שהחיים היו קשים והעבירו אותנו למושב כפר אביב. בכפר אביב קיבלנו בית יפה ואמא התחילה לעבוד אצל אנשים בחקלאות, אני קיבלתי עבודת דחף ( עובדים פעמיים בחודש זו הייתה קבוצה ראשונה והקבוצה השנייה החליפה אותנו ) בזמן הזה הכרתי את בעלי לעתיד, יוסף, התחתנו בשנת 1958 ועברתי לבית-אלעזרי, שם הוא גר עם משפחתו.

 

הקמנו משפחה: נולדו לנו 3 ילדים: מנדי, שפרה ואיציק, בזמן הזה אני עבדתי במשק, חלבתי 3 פעמים ביום, קצרתי אוכל לפרות. בעלי עבד בכפר עם המשאית של הכפר והוא היה מביא תערובת של אוכל הפרות. אחר כך הוא עזב את העבודה בכפר. כשנגמרה העבודה בכפר על המשאית התקבל לעבוד בחוץ בריבוע הכחול (חברה של מגה ), שם הוא גם עבד בתור נהג משאית והיה מביא מהמחסן מצרכים לסופרים ששייכים לריבוע הכחול. בזמן הזה חיסלנו את הרפת והתחלתי להיות עקרת בית , מטפלת ילדים. היום הילדים התחתנו וכל אחד הקים משפחה, יש לי 11 נכדים ו-3 נינים , היד נטויה לעוד נינים!……

ב-25.10.2014 נפטר בעלי והחיים ממשיכים, מחכים רק לשמחות! 

 

 

זה היה סיפור חיי מקווה שהתעניינתם. 

 

תשע"ו, 2016