מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נחלת הר חב"ד – כאן ציווה ה' את הברכה

רחל הבר
כשהייתי קטנה בשכונת מאה שערים
לאחר יותר משנה עמד בית הספר בפני סגירה מייד שלחנו לרבי מכתב בהול והרבי ענה שאין מקום לדאגה.

ב"ה

ילדות בבירה חצויה

שמי רחל הבר. נולדתי בירושלים בשנת תש"ח להוריי, יונה וציפורה מנדלסון – הורים חרדיים, ילידי ירושלים גם הם. בבית דיברו בעברית, אך שתי הסבתות שלי, שאף הן נולדו בירושלים, דיברו אידיש ולא ידעו עברית כלל, ובזכותן אני יודעת אידיש. אחת מהם ידעה גם ערבית מצוין.

אני הבכורה מבין 4 ילדים – שלוש בנות ובן אחד. עד הגיעי לגיל 4 גרנו בשכונת מאה שערים. השכונה נבנתה לפני שנים רבות מאוד, והאוכלוסייה בה הייתה מאוד מגוונת. גרנו במקום קטן מאוד וצפוף. חדר השירותים לא היה בבית עצמו אלא בחצר, והוא היה משותף לכל דיירי הבניין. מידי בוקר קמתי מוקדם כדי להספיק לתפוס את חדר השירותים לפני כולם, על מנת שלא אתעכב בתור ואאחר לגן.

כשהייתי קטנה בשכונת מאה שערים

תמונה 1

ממאה שערים עברנו לשכונת בית ישראל וגרנו שם עד שהתחתנתי. התגוררו שם אנשים מכל החוגים: דתיים ושאינם, ספרדים ואשכנזים, חסידים ומתנגדים. לכל עדה היה בית כנסת משלה. היחסים בין התושבים היו טובים. בשבת, למשל, גם יהודים שלא שמרו תורה ומצוות לא הדליקו מוזיקה ולא חיללו את קדושת השבת בפומבי, מתוך כבוד לתושבים  הדתיים.

ירושלים בתקופת ילדותי הייתה חצויה לשניים: חציה האחד היה שייך לישראל והחצי השני לירדן. בין שני החלקים היה גבול – גדר וחיילים שפטרלו לאורכה וחסמו את המעבר. הגבול היה במרחק של כחצי קילומטר מביתי.

אני זוכרת שמידי פעם היינו הולכים לבקר את דודי, שגר בסמיכות לגבול. הוא היה תמיד מזכיר לנו לא לפתוח חלון מסוים שפונה לגבול הירדני, כי כאשר היה נפתח, אפילו כדי חרך צר, היה חשש שחייל ירדני יזרוק אבנים או אף יירה עלינו. דודי סיפר לנו כי פעם נהרגה עקב כך ילדה קטנה…הייתה גם, לדבריו, אישה מבוגרת שאכלה תפוח ליד החלון והשיניים התותבות שלה יצאו ממקומן ונפלו לשטח ההפקר שלא היה שייך לא לישראל ולא לירדן. הקשישה רצתה ללכת לקחת את שיניה, אך חששה  שחיילים ירדניים יפגעו בה. לבסוף, עירבו את כוחות האו"ם והמשטרה כדי לקחתן….

גם האזור שבו נמצא הכותל  היה  שייך לירדנים, כך שלא זכיתי בילדותי להגיע לכותל. אני זוכרת עד היום בניין מסוים שאבי נהג להביא אותי אליו כדי לעלות לגגו ולהתפלל אל מול הכותל. הגישה לכותל התאפשרה רק לאחר מלחמת ששת הימים, כשכבר עמדתי להינשא.

זיכרון ייחודי נוסף מילדותי קשור להסכם שנחתם בין ישראל לירדן לאחר מלחמת השחרור, לפיו אין להטיס מטוסים בשמי ירושלים עקב הקושי בזיהוי  היותו של המטוס ירדני או ישראלי. מכאן הבדיחה שרווחה בקרב הציבור, ולפיה ישנו סימן מובהק לזיהוי ירושלמי המתהלך ברחובות תל אביב. בהישמע רעש בשמים, הרי תושבי תל אביב, המורגלים בשמיעת רעש מטוסים עקב המצאות שדה התעופה בקרבת תל אביב, ימשיכו בעיסוקיהם. האדם שירים את ראשו בהשתאות לשמים –  ירושלמי הוא…

למדתי בבית ספר "בית יעקב" לבנות, שהיה קרוב מאוד לביתי. כיוון שלא היו מספיק חדרי לימוד, ולא הייתה אפשרות כלכלית לבנות חדרים נוספים, התקיימו שתי משמרות: יום אחד כיתה אחת למדה בבוקר והכיתה שנייה בערב, ולחילופין ביום הבא. אך הצפיפות לא העכירה את האווירה. כיתתנו הייתה מאוחדת באחדות נפלאה – אני וחברותיי היינו מבלות הרבה יחד. אפילו בבקרים היינו נפגשות באחד מבתי החברות ומכינות יחד ארוחת בוקר, ומשם פונות בצוותא לביה"ס.

המצב הכלכלי בילדותי היה קשה. היו לי  3 בגדים בלבד: בגד אחד ליום חול, שאותו לבשתי כל השבוע, בגד של שבת ופיג'מה. רק כשהמצב השתפר קנו לי בגדים נוספים. כל משפחה הייתה רשאית לקנות 3 ביצים בלבד לנפש כל שבוע, ואם באחת מהביצים היה דם, היינו הולכים עד לתנובה להחליפה. אם היה נשאר משבת לחם ליום ראשון, אימא הייתה מכינה ממנו צנימים. (עד היום איני מסוגלת להשליך לחם לפח. אני מייבשת אותו ומכינה פרורי לחם.) בביתנו לא היו מעולם  תפוחים מפני שמחירם היה גבוה מאוד. רק לקראת ראש השנה הייתה אמי חוסכת כסף וקונה שלושה תפוחים כדי שנוכל לקיים את המנהג של 'תפוח בדבש'. מעניין, שלמרות המחסור והקשיים הכלכליים שהיו מנת חלקם של רוב תושבי ירושלים, הנשים לא יצאו לעבוד מחוץ לבית. גם לא הייתה הרגשה של מסכנות. אומנם היינו עניים, אך יחד עם זאת היינו מאושרים.

המעבר לקריית מלאכי

בשנת תשכ"ז (1967) נישאתי לבעלי, אברהם אלטר הבר, תושב תל אביב. בתחילה גרנו בלוד,  שם עבדתי כמורה בבית הספר, ובעלי למד בכולל שבכפר חב"ד.

כשנה וחצי לאחר נישואינו הגיע בעלי מהכולל וסיפר שהרב בנימין גורודצקי מחפש בשליחותו של הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסון, 10 זוגות צעירים חב"דיים, שיתיישבו בקרית מלאכי ויקימו בה שכונה חדשה. התברר, שאמורה להגיע לארץ קבוצת עולים מגרוזיה. העולים, שהקפידו בגרוזיה על שמירת תורה ומצוות, ביקשו לגור יחד, והרבי, בדאגה לעתידם הרוחני, פעל לשיכונם בסביבה דתית. בתיאום עם הסוכנות היהודית נמצאה קריית מלאכי כמתאימה להקמת שכונה חדשה, הן משום שהיו בה מספר בניינים שנבנו ולא נמצאו לדירות שבהם רוכשים, והן מכיוון שסביב הבניינים היו שטחים ריקים. אני ובעלי נענינו לבקשת הרבי, וביום שלישי ז' אדר תשכ"ט (1969) עברנו לגור בקריית מלאכי, כשאתנו תינוק בן 4 חודשים. עמנו עברו עוד 9 משפחות וביניהן משפחת הרב ירוסלבסקי, שהיה גם הוא תושב לוד והתמנה לרבה של השכונה החדשה. שמה של השכונה נקרא, בהוראת הרבי, 'נחלת הר חב"ד'.

ביום שישי באותו שבוע הגיעה הוראה מהרבי לערוך בשבת התוועדות בשכונה החדשה, שאליה יגיעו חסידים חשובים מכפר חב"ד. המטלה שנפלה על כתפיי לא הייתה פשוטה. הייתי אישה צעירה, יומיים לאחר מעבר דירה, והיה עלי לבשל 2 סעודות לכמות גדולה של אנשים מכובדים – 'משפיעים', ראשי ישיבות וגדולי החסידים. כל זאת, כשלצידי תינוקי הקטן, שדרש את שלו – עובדה שהפכה את העניין למורכב עוד יותר. למרות הזמן הקצר שהיה מקבלת ההודעה ועד שבת, הצלחתי, בחסדי ה', להכין מטעמים, ואכן התקיימה התוועדות גדולה  ויפה וכל הקהילה התפללה יחד, כאשר האחדות מורגשת באופן משמעותי.

קבוצת העולים הראשונה הגיעה מיד אחרינו. בשכונה החדשה לא היו, כמובן, מוסדות לימוד חב"דיים. לכן, מיד למחרת הגעתנו פתחנו באחת הדירות הריקות בי"ס לבנות  ובו 5 תלמידות. כולן היו עולות מגרוזיה בגילאים שונים (המתיישבים הישראלים היו כולם זוגות צעירים ללא ילדים או עם תינוק אחד או שניים לכל היותר). הבנות, עדינות ומנומסות, לא הכירו  אף מילה בשפה העברית, ואני, המורה, לא ידעתי מילה בשפה הגרוזינית, כך שהתקשורת ביננו הייתה מסובכת. אך לא ויתרתי, ובעזרת תנועות ידיים השתדלנו להתגבר על פער השפה, ותוך פחות מחודש ידעו הבנות 500 מילים בעברית על בוריין. מאוחר יותר נפתח גם תלמוד תורה לבנים.

לאחר יותר משנה מנה בית הספר רק כ – 30 תלמידות, והמפקח הודיע שהוא מתכנן לסוגרו. מיד שלחנו לרבי מכתב בהול, אך הרבי ענה שאין מקום לדאגה. ואכן, חודש אחר כך הגיע גל עלייה מברית המועצות, ואת שנת הלימודים סיימנו כשרשומות בבית הספר 100 תלמידות! עם הזמן הגיעו גם משפחות ישראליות, וכן גלי עלייה נוספים מאוזבקיסטן (בוכרה) ומרוסיה, ובית הספר הלך וגדל.

בנוסף לסיוע לעולים, הייתה גם פעילות מסועפת של הפצת ערכי היהדות בקרב תושבי השכונות האחרות שבקריית מלאכי ובכל המושבים הרבים הפזורים סביבה. בכל יום שישי היו נשים רבות יוצאות למושבים ולשכונות על מנת לחלק נרות לשבת. אני הייתי משאירה 7 ילדים בבית ויוצאת לחלוקה, לאחר ששבתי מבית הספר ב – 12:00. במבט לאחור קשה לי להבין כיצד הצלחתי  אחר כך לקבל את השבת בזמנה עם בית מוכן ואוכל מבושל. גם חלקם של הגברים לא נעדר. הם היו דואגים לסייע לגברים מהאזור בהנחת תפילין, בבדיקת מזוזות ועוד. תחום פעילות נוסף התמקד במסירת שיעורי תורה ויהדות הן על ידי הנשים והן על ידי הגברים, לאנשים שחפצו להעמיק את הידע שלהם ביהדות ולחזק את הקשר שלהם למורשת עמנו.

תנאי החיים בשכונת נחלת הר חב"ד החדשה היו קשים בשנים הראשונות, אבל האווירה המשפחתית והתומכת הקלה על ההתמודדות. כך, למשל, כשמשפחה מהשכונה חגגה אירוע- ברית, בר-מצווה, או חתונה – היו כולם מעורבים. כשהייתה חתונה היו עושים אותה בבית, וכל הנשים הגרוזיניות היו מבשלות בכמויות גדולות עבור סעודת החתונה. כך גם כשערכתי לארבעת בניי הראשונים בר-מצווה, חברותיי בישלו איתי את כל הסעודה, ותלמידות ביה"ס ערכו את השולחנות והגישו את האוכל למוזמנים. גם בעתות מלחמה הורגש ה"ביחד". במלחמת יום הכיפורים (1973) נלקחו אנשים מבית הכנסת בעיצומו של יום כיפור מתוקף צו 8 היישר לשדה הקרב. מיד נערך בביה"ס מבצע, שבמסגרתו נשלחו בנות לעזור למשפחות השכונה שאביהן נלחם. בעלי אמנם לא היה בארץ, אך מיד כשנחת הוא נלקח ללחימה. גם לביתי הגיעו שתי בנות, שסיוען היה רב, הן מבחינה טכנית והן מורלית.

רחל הבר

תמונה 2

הזוית האישית

רחל הבר: אני חשה זכות להתגורר עד היום בשכונה נפלאה זו, שגם כעת, כשהיא גדולה ומבוססת, אף שהיא עדיין מורכבת מאנשים מעדות שונות ומרמות שונות של שמירת מצוות, כולם חיים באחדות מופלאה ובאהבת ישראל מיוחדת במינה.

קישור לסיפור שלי: מירושלים לשליחות בקריית מלאכי

מילון

שטח הפקר
שטח הפקר הוא כינוי לשטח אדמה שאין עליו שליטה בפועל, בדרך כלל עקב היותו נושא מחלוקת בין שני צדדים לוחמים. הביטוי משמש בדרך כלל לתיאור שטח שבין שתי חזיתות של כוחות הנמצאים בעימות זה עם זה. בירושלים החצויה הייתה רצועה צרה ברוחב של בין 80 ל-200 מטרים, שהייתה שטח הפקר ועברה בין היתר בסמוך לחומה המערבית והצפונית של העיר העתיקה. 

"משפיע"
"משפיע" בחסידות חב"ד הוא תפקיד חינוכי, בו חסיד משמש כחונך וכמורה רוחני לתלמיד ("מקבל"). לתלמידיו הוא מהווה מודל השראה בהליכותיו וברוחו. השפעתו של המשפיע כוללת: הדרכה קהילתית באמצעות הרצאות, שיעורים ציבוריים והתוועדויות, התכנסויות חסידות; הדרכה אישית בנושאים של התנהגות אישית ותכונות אופי; השראה לשאוף תמיד גבוה יותר לצמיחה הרוחנית של האדם, דרך יגיעה בלימוד התורה ובקיום המצוות, במיוחד על-פי המסורת החסידית בחב"ד; תשובות הבהרה למבקשים בנושאים של משנת חב"ד, מנהגים חסידיים, והתנהגות כללית לפי סדר המחשבה של תנועת חב"ד; עצה אישית, המיועדת לקדם את המשמעת העצמית של עבודת התפילה. משמעת זו כרוכה בעבודה עצמית רבה על מושגים חסידיים לפני ובמהלך התפילה.

ציטוטים

”אני חשה זכות להתגורר עד היום בשכונה נפלאה זו, שכונת נחלת הר חב"ד.“

הקשר הרב דורי