מאגר סיפורי מורשת

סיפור החיים של מושל דליה

בזיכרונות ילדותי נשקפים נופי פרס ארץ יפה וציורית, מלאה בשפע ואתרים שכל עין הייתה נפעמת מהם. שלא כמו אירן הבוערת והקיצונית שאנו נחשפים אליה בחדשות, אני חוויתי אותה במלוא הדרה ובתקופה שידעה ימים טובים יותר. אני נזכרת בבית שגרנו בו אני ומשפחתי, אבא היה סוחר בדים מצליח ופעיל בסוכנות הציונית . אימא עקרת בית שבזכות מצבינו הכלכלי הטוב נשארה בבית וטיפחה את חמשת ילדיה. בתקופה זו אספתי זיכרונות משפחתיים נפלאים, היינו משפחה גדולה ומלוכדת, כולנו גרנו בשכנות כך שבכל יום בילינו יחדיו.

דבר שזכור לי במיוחד הוא הביקורים אצל סבתי אמה של אמי, היינו מבקרים בביתה יום יום אחר הצהרים סבתא הייתה מכינה מראש תה חם והייתה מגישה לנו אותו כשהגענו עם קוביות סוכר ליד. באחד הביקורים אצל סבתי כשכל הדודים ואנחנו הגענו לבקר אבא אמר לנו שיש לו בשורה משמחת לכולם: מחר בערב כולנו טסים לישראל. נרגשים מהבשורה למשמע דבריו של אבא על אף שחיינו בשכנות טובה עם שכנינו הגויים עדיין הייתה אנטישמיות כלפי היהודים. אבי ששמר את נסיעתנו בסוד היה ברור שהסיבה היא אותה גזענות, אבא הפציר בנו לשמור את הדבר בסוד ולא לשתף אף אחד בדבר הנסיעה .ילדה בת שמונה עם סוד גדול. כמה חיכיתי לרגע שהסוד יהפוך למציאות.

אימא הלבישה אותנו בבגדי חג חדשים שקנתה במיוחד. השארנו מאחור בית מפואר וחיים מלאים בכל טוב כדי להגשים את החלום היהודי – ציוני עליו התחנכנו וגדלנו.

כשהגענו לארץ, הרבה מהדברים עליהם חלמנו קיבלו צורה קצת שונה במציאות, מבית גדול ומרווח עברנו לצריף קטן וצפוף בשכונת מעברות בעיר נס ציונה, אימא נאלצה לצאת ולעבוד ואבא שהיה סוחר מצליח התחיל לעבוד כעוזר רצף ואחר כך כאזרח עובד צה"ל. אנחנו הילדים היינו צריכים ללכת לבית ספר חדש מבלי שנשלוט בשפה העברית. כשאני מבינה מה המורה אומרת ושואלת, אך לא יודעת כיצד לענות לה.

התגייסתי לצבא בשנת 1972 לחיל האוויר ושירתי במצפה רימון, בתום השירות התחתנתי עם בעלי שמעון והקמנו משפחה ,יש לנו 4 ילדים . דרור נשוי ואב ל-8 ילדים, יניב נשוי כארבע חודשים, איתן נשוי ואב ל2- ילדים ושיר בת הזקונים שלנו נשואה כשנה. אנחנו נשואים כבר 40 שנה ונהנים בעיקר מלהיות סבתא וסבא לנכדינו.