מאגר סיפורי מורשת

נוף ילדות של סבתא דבי

שמי  דבי (דבורה יהודית) חגי לבית פישמן. שמות הוריי היו סימון ויהושע פישמן ז"ל.

אבא שלי וגם סבא שלי מצד אבא נולדו בעיירה בשם "Dombrowicz" שעל גבול פולין ובלראוס. אבא שלי יהושע ז"ל נולד בדומברוביץ בשנת 1921.  מספרים במשפחתי שבערבי שבת בקעו זמירות שבת כל כך יפות ומענגות בבית סבי ז"ל יהודה פישמן הי"ד, אבא של אבי ז"ל ורעיתו חנה ז"ל.  מספרים שהיה לסבא שלי קול ערב ויפהפה באופן יוצא מהכלל, עד כדי כך שכל הנוער מהעיירה, שהיו מסיימים את ארוחות השבת שלהם עוד לפניכן, היו מתקבצים מחוץ לבית משפחתו של אבא שלי ליד החלונות, על מנת ליהנות מהשירה היפה והענוגה.

סבתא שלי מצד אבא, חנה ז"ל, נולדה בעיירה בשם דוד-הורודוק. אמא שלי נולדה בעיר מץ "Metz" שבצרפת.ההורים שלה היגרו לשם מרומניה.אבא של אמא שלי נולד בעיירה שברומניה בשם"Saveni" ואמא של אמא שלי נולדה בעיירה ברומניה בשם "שטפנסט"-"Stefenest".

אמא שלי סיפרה לי שדירת המשפחה היתה ממוקמת מעל לחנות ממתקים, ושמאוד נהנתה לעבור כל יום בחנות בכדי להסתכל על כל הסוגים והצבעים השונים של הסוכריות.

שני הוריי וכן סבתא שלי מצד אבא שלי היו ניצולי שואה.אבא שלי ואמא שלו שרדו ביערות של פולין,ואמא שלי מצאה מקום מסתור בבית של נוצרים שהיו חלק מההתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצים בצרפת.

Clemence Fumeau  האישה שהחביאה את אמא שלי בצרפת בכפר Pleine-Selve

אחרי המלחמה שני ההורים שלי היגרו לקרובי משפחתם שגרו בדטרויט, הכירו ביניהם והתחתנו בשנת 1948. אני נולדתי בדטרויט מישגן שבצפון ארצות הברית בשנת 1956. יש לי אחות גדולה שקוראים לה פרל, היא הייתה בת שש כשנולדתי. גם סבתא חנה אמא של אבא שלי גרה איתנו בבית. כשהייתי בת חמש נולדה במשפחתי אחות קטנה שקוראים לה סוניה.

במישגן מאוד מאוד קר בחורף עד שלפעמים מגיע גובה השלג לשני מטר. זכור לי שבימים האלה היינו מקשיבות לרדיו בשקיקה רבה כדי לשמוע אם סגרו את בית הספר בגלל השלג,בית הספר היה מאוד קרוב לבית שלי,זה היה בית ספר יהודי דתי.

בית הכנסת היה קצת יותר רחוק מהבית ספר, עשר דקות הליכה, לשם הלכנו כל שבת יחד אם אבא.

בהיותי ילדה מאוד מאוד אהבתי לקרוא ספרים, הייתי מבקרת קבועה בספרייה העירונית ותמיד לקחתי המון ספרים הביתה. לספרייה נסעתי אם אבא שלי באוטובוס. מאוד מאוד אהבתי לנסוע באופניים, היו לי אופניים בצבע כחול. אהבתי להחליק על הרולר בליידס שלי ובחורף היו לי רולר בליידס מיוחדים להחלקה על הקרח. לפעמיים בקיץ היינו נוסעים לאגם בשם"Kensington", שהיה מאוד רחוק מהבית שלי, אני זוכרת שתמיד הנסיעה ארכה הרבה מאוד זמן במיוחד בעיני ילדה קטנה.

כל קיץ אמא שלי היתה לוקחת אותנו בספינה מאוד גדולה לאי בשם:"Boblo" שעליו היה לונה פארק ענק. היינו נוסעות לשם בספינה יחד אם דודה שלי ושתי בנות הדודה. לפני העליה לספינה היינו עושות פיקניק עם אוכל טעים שאמא שלי הייתה מכינה.

בשנת 1967, כשהייתי בת עשר וחצי אני זוכרת ששמענו ברדיו שפרצה מלחמה בארץ ישראל, אני זוכרת שמאוד דאגנו. לאחר כמה ימים כששמענו שכבשנו את העיר העתיקה בירושלים שמחתנו הייתה רבה מאוד. הרצון העז שלי לעלות לארץ ישראל נולד מהחינוך הציוני שקיבלתי בבית מהוריי.

אני זוכרת שכשהייתי בתיכון, נושא מסורבי העלייה מברית המועצות, (כיום רוסיה) היה תמיד בכותרות בעיתון היהוד המקומי, שהיה מגיע אלינו בכל יום שישי לקראת השבת. רציתי לעלות ולחיות בארץ ישראל, והבנתי שהדרך הנכונה היתה להתחיל את לימודי האקדמיים בארץ לאחר סיום לימודי התיכון. כבר היה "תקדים" כזה בבית.אחותי הגדולה פרל-פנינה נסעה בשנה השלישית שלה במסגרת התואר שעשתה באוניברסיטה בדטרויט, ללמוד בארץ באוניברסיטת בר-אילן, אלא שהיא חזרה לדטרויט בסוף השנה.

הגעתי לארץ ביולי תמוז 1973, כולי בת שש עשרה וחצי. לא אשכח את השמים הכחולים עד אין סוף והשמש הנהדרת, את האנשים המחייכים וטובי הלב, ואת המחשבות על כך שבניגוד למציאות החיים בחוץ לארץ, כולם מסביבי כעת יהודים הם, נהג האוטובוס, בעלי החנויות, החשמלאי והשרברב. פגשתי בני משפחה שלא ראיתי מעולם, הדודים של אבי ז"ל יחיאל, פניה, יהושע, שפרה, רבקה ושייע. כולם קיבלו אותי בסבר פנים יפות והתרגשו כמוני. הייתי מאושרת.

התחלתי ללמוד עברית באולפן מיוחד עבור הסטודנטים מחו"ל באוניברסיטה. גרתי בפנימיית הבנות באוניברסיטה, התיידדתי עם עוד סטודנטים שהגיעו מכל העולם ללמוד באוניברסיטה, לא כולם תכננו להשאר בארץ.

לאחר כמה חודשים ביום כיפור פרצה מלחמת יום הכיפורים. נסעתי לעשות את החג אצל דודה רבקה הדודה של אבא שלי בירושלים, שגרה ברחוב בהרן במאה שערים. הייתה מתיחות מאוד גדולה באותו זמן, כולם היו קשובים לחדשות. האוירה היתה קודרת והיתה תקופה קשה מאוד.

מאחר והמלחמה נמשכה, לא פתחו את שנת הלימודים באוניברסיטאות, וסגרו את הפנימיה של הבנות.  נסעתי לדירתם של דוד יהושע ודודה שפרה בעפולה שהפצירו בי לבוא אליהם. מאוד רציתי להתנדב ולנסות לעזור איך שהוא.  דוד יהושע, שהיתה לו משאית גדולה וקם כל יום ב-4 לפנות בוקר על מנת לעשות סיבובים בין כל הקיבוצים בעמק יזרעאל על מנת לאסוף חלב עבור תנובה, סידר לי עבודה בקיבוץ תל יוסף – ועזרתי במשק בשקילת גבינות שהיו מיועדות לאריזה ולמכירה במרכולים!

בינואר 1974, פתחו את האוניברסיטה וחזרתי ללמוד.

הכרתי את סבא יורם במאי 1974.

מהר מאוד הוא הכיר אותי להוריו, סבתא רבתא דינה ז"ל וסבא רבא יוסף ז"ל שגרו בפתח תקוה בשכונת מחנה יהודה. סבתא דינה ז"ל היתה דור שני בארץ, הוריה עלו ארצה ממחוז שרעב בתימן בשנת 1933, יחד עם הוריו של סבא יוסף ז"ל, עם סבא יוסף ז"ל ועם עוד דודים ובני דודים. סבא יוסף ז"ל היה בן 9 כשעלה לארץ, ולמד בפתח תקוה בבית הספר "נצח", אותו בית הספר שבו למד סבא יורם כשהוא הגיע לגיל חינוך!

סבא יוסף ז"ל וסבתא דינה ז"ל  קיבלו אותי עם הרבה חום ועם זרועות פתוחות

סבא ואני התארסנו בדצמבר 1974התחתנו בט"ו באב תשל"ד בשנת 1975

גרנו בגני תקווה לא רחוק מהאוניברסיטה. סבא התחיל לעבוד במקצוע שלו כעורך דין. נולדו לנו שלושה ילדים – דיוד ואודי נולדו בגני תקוה. יעל נולדה ברעננה, עברנו לרעננה ביוני 1983. רעננה היתה אז מושבה קטנה ומאוד אהבנו את כל ה"ירוק" מסביב, עצים גדולים, דשא וריח הפריחה המדהים של הפרדסים.

השנים עברו מהר והמשפחה התרחבה ברוך השם.

מרגשת אותי המחשבה שיש לנו "נציגות" בכל הארץ – בכרכור, בבני דקלים ובירושלים.  אני מאחלת חיים טובים בריאות ושלום לילדים ולנכדים היקרים שלנו, ולכל עם ישראל. 

 דבי (דבורה יהודית) חגי לבית פישמן 

26/4/2018 , י"א אייר התשע"ח

הזוית האישית

אחיה: עבדנו כתבנו ולמדנו הרבה דברים חדשים.

סבתא דבי: הייתה לי חוויה אדירה להעביר לנכד שלי את סיפורי המשפחה.