מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית גבסו ונולדתי בטריפולי ב-19.2.1943. עלינו לארץ בשנת 1949 בגלל שהורי היו ציונים ורצו לחיות בארץ ישראל. גרנו שנתיים ביפו העתיקה ולאחר מכן עברנו למעברה בסחנה (בגבול בת-ים). גרנו בצריפים 8 נפשות ולא היה לנו חשמל או מים אבל היינו מאושרים ולא היה לנו משעמם בלי מחשבים, שיחקנו עם כל מה שבא ליד כמו בחבל, חמש אבנים, שלוש מקלות, שוטרים וגנבים. בשכונה שלנו היה בית בזמנו שנראה כמו ארמון והוא היה שייך לערבי כושי בשם עבדלה שחי שם לבד ובחצר שלו היה עמוד חשמל אחד עם מנורה אחת שהאירה באור חזק שהיה נראה כמו אלף מנורות יחד ושם היינו משחקים. בחצר שלו הייתה בריכה ענקית בלי מים ושם היינו משחקים גם בתוך הבריכה. עבדלה היה איש מאוד חביב שאהב מאוד את כל שכניו היינו ביחסי שכנות טובים.

 

בתקופה שעברנו למעברה עוד לא היה בית ספר ויום אחד עברו שלוש בחורות ואמרו שכולם יבואו להירשם לבית ספר. הלכנו כל הילדים מכל הגילים, נפגשנו על יד בית ישן שהיה בו עץ תותים גדול שהפיץ צל מסביבו, הושיבו אותנו מתחת לעץ על סלעים שהיו שם, חילקו לכל אחד מחברת ועיפרון וככה היינו הולכים כל יום במשך שבועיים אל "בית הספר" עד שבנו לנו שלושה צריפים, שאלו היו הכיתות וכך התחיל בית ספר חב"ד. למדנו במקום ובמשך הזמן הגדילו את "בית הספר", כל פעם הוסיפו עוד צריף. להגיע לבית הספר זו הייתה דרך מאוד ארוכה דרך פרדסים ושדות, וכל יום אחרי הלימודים היינו מטפסים על עץ התותים ואוכלים את התותים עד שבעלת הבית הייתה יוצאת עם מקל גדול ומגרשת אותנו מהעץ וכל יום זה חזר על עצמו. 

 

אני באה ממשפחה בת תשעה אחים. אבי היה ספר והייתה לו מספרה ביפו ואימי הייתה עקרת בית. גדלנו בצריף ואף פעם לא היה לנו צפוף ולא רבנו. היינו ישנים שניים במיטה ולפעמים שלושה והיה לנו כיף להיות ביחד. כשאבי היה חוזר בלילה מהעבודה הוא היה מספר לנו תמיד איזה סיפור אגדות מפעם.