מאגר סיפורי מורשת

שמי בני ברנס, נולדתי בשנת 1946 בטריפולי שבלוב. בשנת 1950 עלינו לארץ והגענו לבאר-יעקב.

בשנת 1952 ואני בן 6, זכור לי עד היום – היום הראשון שלי בבית הספר: אבי ואני עמדנו בפתח הבית (זה היה מבנה דמוי צריף מימי המנדט). אבי הצביע על מבנה דומה, קצת יותר ארוך, עם מספר דלתות והוא אמר לי להקיש על אחת הדלתות, כמדומני זו הייתה דלת שנייה מימין, וכשהמורה תפתח את הדלת, לומר לה בנו של מי אני (במעברת באר יעקב, שם גרנו, כולם הכירו האחד את השני)  ולבקש מהמורה שתאפשר לי להיכנס לכיתה – וכך היה.

כך התחלתי את לימודיי בבית הספר היסודי, ללא שום רישום או נוהל בכל מוסד שהוא. לא אלאה בפרוצדורה (נוהל) הקיימת היום. אין במה שנאמר כדי להצביע על מה עדיף – רק על ההבדלים בין אז, ימי תחילת קום המדינה לבין היום.

סיפור נוסף שזכור לי, על כיצד אז היו מסתפקים במועט אבל האושר תמיד היה שם: זכור לי שבשנת 1952 שני דודיי, אחיי אמי, התחתנו. מטעמי צניעות ומחסור הם עשו חתונה משותפת וכפי שזכור לי הכיבוד שהוגש בחתונה היה לחמניות עם טונה ושתיה קרה. ביציאה מן החתונה הגישו לאורחים שקית קונפטים (סוכריות דרזה). קשה לי לשפוט מנקודת ראותו של ילד בן שש, אך לפי התרשמותי – החתונה הייתה שמחה ומהנה.

מסקנתי – אין צורך בעושר וראוותנות כדי ליהנות ולשמוח.

הזוית האישית

בני: היה לי העונג לבוא פעם שלישית לבלות זמן איכות עם הנכדה. לספר ולשתף על העבר. לתכנית חשיבות מלבד הקשר שהיא מחזקת בין הדורות, היא מספרת את הסיפור לדורות הבאים. מחכה לפעם הבאה..

בני ברנס תרם שני סיפורים נוספים למאגר, לקריאתם לחצו על הקישורים: 

ילדות – אז בהשוואה לימינו

החיים במעברת באר יעקב