מאגר סיפורי מורשת

"כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידי" –  נוף ילדותי

שמי אסתר, נולדתי בבית יולדות ברחובות בשנת 1948 – עם קום המדינה, ואיתה אני חוגגת מידי שנה יום הולדת.

נולדתי עם בעיית רגליים קשה, רגל אחת קצרה מהשנייה. מיותר לציין שבשנים ההן לא היה טיפול כמו היום. בשלוש השנים הראשונות הייתי עם גבס בשתי הרגליים. רגל אחת עצרו מלגדול ואת השנייה מתחו. כך גדלתי 3 שנים תמימות. בבית הייתה תינוקת בת שנתיים, אחותי הגדולה תרצה.

בגיל שלוש עברנו לגור במושב בצרון. הורי עבדו קשה מאד במשק. הייתה לנו רפת עם ארבע פרות, חמישים תרנגולות, שלושים דונם אדמה, שאותה צריך לעבד, וגם פרד אחד, ששימש לכל עבודות המשק. אמי ואבי עבדו קשה מאד לפרנסתם גידלו ירקות ושיווקו לתנובה, חלבו הפרות ביד ושיווקו לתנובה.

אני זוכרת בברור כמה אהבתי לעבוד איתם במשק. מהבוקר עד הערב נשמתי את המשק והוא היה עבורי מקום הבילוי העיקרי. אהבתי למרוח וזלין על פטמות הפרות ולראות את החלב ניגר ישר לתוך הדלי. וכל כך שמחתי לראות שהדלי מתמלא. גם בשטחי הירקות אהבתי לקטוף את ירקות החורף להכניסם לתוך אמבטיה וגיגיות ישנות, לרחוץ אותם ולהניח בארגזים. כל כך מחמם את הלב ומרגש.

הייתי ילדה מאד חרוצה, שובבה ואהובה על כולם, בלי מסכים, בלי ג'אנק פוד ובלי כל הטכנולוגיה של היום. דיברנו, שיחקנו, השתוללנו, הכרנו האחד את השני ובילינו שעות יחד.

את המסיבות חגגנו בתוך סככות ישנות בלי די. ג'י ובלי ג'אנק פוד. האקורדיון של גלי ניגן ברקע. הבאנו מהבית כיבוד שהורינו הכינו, הבאנו פטיפון ותקליטים עם שירים שאהבנו.

כולנו לבשנו בגדים שנקנו אצל פיש בגן יבנה, בלי קאסטרו ובלי פוקס ובלי רנואר. העברנו בגדים מאחד לשני, ושמחנו בחלקנו. לבית ספר הלכנו ברגל או בליווי החמור או הפרד.

בשבועות, הכנו לבד את הטנא ורק מפרי גננו. לכולם היו אז משקים עם קצת ירקות ביצים וחלב. זו הייתה גאווה אמיתית להביא ביכורים מפרי גננו כי זו משמעות החג. את הירק לפרות קצרנו בחרמש ואספנו לערימות עם קלשון, העמסנו על העגלה וכך קיבלו הפרות את המזון.

לא היתה הטכנולוגיה שקיימת היום  ולא ידענו משהו אחר. ובמבט לאחור, ממרום גילי זו הייתה תקופה יפה ומאושרת. כולם היו שווים ולכולם היה אותו דבר:  קפצנו על חבל, שיחקנו מחבואים ותופסת, דיברנו אחד עם השני, ולא במסרונים, היה לנו הרבה זמן איכות ביחד בלי מסכים בכלל, את עבודות בית הספר כתבנו בכתב יד, ונעזרנו באנציקלופדיה ולא בגוגל.

בגיל 14, התייתמתי מאמי שחלתה בסרטן. אמי נפטרה בבית אחרי תקופה ארוכה וכל החיים השתנו לאחר מותה. כשחזרתי מבית הספר עזרתי לאבי במשק, עבדתי אתו עד שעות הערב ואח"כ טיפלתי בבית. אחותי הגדולה למדה בסמינר בנהלל וכל העול נפל עלי. במבט לאחור זה חישל אותי וחיזק, לא נשברתי והמשכתי.

הרבה דברים השתנו בחיי מאז, אבל דבר אחד נשאר כשהיה, אהבתי למושב ולערכיו. וכעת רועי היקר שלי, אתה דור שלישי במושב, מאמינה ומקווה להמשכיות.

"שיפתח עלי שיפתח  – את העולם כולו אשכח" – שרותי הצבאי בצנחנים

חלומי מאז הילדות היה לחבוש כומתה אדומה ולשרת בצנחנים, כי כל החברים שלי שרתו שם. שכחתי שאני בת, אבל כשיש רצון אני נחושה. התגייסתי ביוני 1967  בדיוק ביום האחרון במלחמת ששת הימים.

זכרון אחד צרוב בי מיום הגיוס. בכל הגלים השמיעו את שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" שקיבל משמעות אדירה, ואז הבית האחרון שנעמי שמר הוסיפה אחרי כיבוש ירושלים, " חזרנו אל בורות המים".

התגייסתי כשכל המדינה באופרייה של ניצחון ותחושה שלא  אשכח. "איפה איפה הם הימים ??. הם לא ישובו.."

עברתי טירונות של בנים כשכולי מוטיבציה אדירה, ולאחר מכן עברתי קורס מקפלות מצנחים. קורס מעניין וקשה כי המצנח שוקל פי כמה ממשקלי. הוא ענק ומלא מיתרים ואסור לטעות במילימטר, היות וחיי אדם תלויים במקפלת.

הקורס היה קשה ומתיש. מתוך עשרים חיילות נשרו שתים עשרה, ונשארנו שמונה. העבודה הייתה קשה, שמונה שעות בעמידה וחייבים לדייק. מהר מאוד עברתי להיות מפקחת על המקפלות, ועם יד על הלב הספק של מקפלת, דאז, כשהכל היה ידני, היום הכל אלקטרוני, היה כשבעה מצנחים ביום, אני קיפלתי שנים עשר. בסיום הקורס הצנחנו גלמים רתומים למצנחים, עמדנו בדלת המטוס והתרגשנו עד דמעות כשהמצנח של הגולם נפתח והגולם נחת בשלום. הייתי מקפלת מצנחים של הקצינים הגבוהים ולפתקים שצרפתי למצנח תמיד היו מילות תודה.

הזוית האישית

סבתא אסתר – כשנשאלתי האם אני רוצה להשתתף בתוכנית זו הרהרתי וחשבתי מה אני יכולה לכתוב?  רועי כבר מכיר את כל הסיפורים שלי – אנחנו מבלים המון  ביחד מאז היותו תינוק. רועי הוא נכדי הבכור ואנו  גרים בבתים סמוכים, קרוב גאוגרפית, וקרוב ללב. קשה לתאר במילים את הקשר המיוחד שיש בינינו – קשר חזק ועמוק במלוא מובן המילה. רועי ילד מיוחד במינו בנוסף להיותו אינטלגנט הוא בעל אינטלגנציה רגשית גבוהה, וכיף אדיר היה לעבור איתו את החוייה המיוחדת הזו.

זו חווייה מיוחדת ומרגשת המקרבת יותר בין הנכד לסבתא. נטו זמן איכות – עם המון למידה ומשמעות מעבר לפן היום יומי.