מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקיבוץ גת בשנת 1942 להורי רבקה ואריה. את שנות לימודיי במערכת החינוך למדתי בקיבוץ גת, גם ביסודי וגם בתיכון שנקרא "המוסד החינוכי גת גלאון" (על שם שלום פינצי). לבית הספר החדש עברנו בשנת 1956.

בשנות לימודי בתיכון הוקמה נבחרת הכדורסל של הקיבוץ וכעבור זמן הוקמה גם נבחרת הכדורגל בקיבוץ. כספורטאי מצטיין הייתי שותף פעיל בשתי הנבחרות.

בשנת 1961 התגייסתי לצה"ל לחיל השריון והשתחררתי בשנת 1964 כקצין צעיר.

לאחר הצבא, בשנת 1965, חזרתי לקיבוץ לשנת עבודה ברפת. בסיומה של השנה יצאתי ללימוד הוראה בחינוך גופני במכללת ווינגייט. בסיום לימודי חזרתי לקיבוץ והתחלתי ללמד בבית הספר התיכון שאותו סיימתי כ- 6 שנים לפני כן. זו הייתה סגירת מעגל. במשך כ-10 שנים לימדתי וחינכתי מספר קבוצות עד שבשנת 1975 הוחלט לסגור את המוסד החינוכי "גת-גלאון" ולאחד את בתי הספר האזוריים שהיו בקיבוץ נגבה, כפר מנחם וגת למוסד החינוכי "צפית" בכפר מנחם, וגם אני עברתי יחד עם כל ילדי גת והייתי מחנך ומורה ב"צפית".

עם השנים סיימתי ללמד בבית הספר האזורי "צפית" והתחלתי לעבוד כמנהל אגף הספורט והביטחון במועצה אזורית "יואב", ובמקביל אימנתי את נבחרות כדורסל בוגרים ונערים שהתחרו עם הקבוצות הטובות בארץ.

בשנת 1988 סיימתי לעבוד במועצה אזורית יואב ועברתי לעבוד כמנהל הכשרת המורים לחינוך גופני במכללה לחינוך "סמינר הקיבוצים". שם הכשרתי דורות של מורים לחינוך גופני ביניהם גם מורים שחזרו לעבוד אחר כך ב"צפית" וכך נסגר מעגל נוסף.

בשנת 1995 החלטתי לעשות שינוי נוסף וקיבלתי את הניהול של כפר הנוער "קדמה". הכפר מחנך נערים ונערות שמגיעים מרקע קשה, מבתים המתקשים לתת להם את צורכיהם, עם פערים לימודיים, חברתיים וחינוכיים.

המשמעות של נוער בסיכון היא שהנערים מגיעים למקום, ללא עורף משפחתי, לא היה להם מי שישמור עליהם ויטפל בהם ולכן המטרה המרכזית בעבודתי הייתה לגבש את כפר הנוער קדמה כמקום טוב ובטוח, ביתי ומוגן לנערים ונערות בסיכון. מטרה נוספת הייתה להביא אותם ליכולת למידה משמעותית כך שכל אחד יוכל להשתלב בלמידה על פי יכולותיו ורצונו. רצינו לבנות להם בית ספר (שעדיין קיים בקדמה) שבו כל ילד יוכל להצליח משמעותית ולסיים את כיתה י"ב.

בכפר, נתנו דגש גם על חינוך לעבודה, שמשמעותו היא היכולת להתפרנס מעבודה יצרנית: עבודה בחקלאות, עבודה עם סוסים, עבודה בחממה לימודית ולימודי טכנולוגיה. בצד החברתי עבדנו על הפעילות החברתית שמאפשרת לחניכים ולחניכות לגדול באווירה שמאפשרת להם למצוא את מקומם ולממש את יכולתם בתכנים שונים, כל אחד לפי רצונו, בחירתו ויכולתו. וכן לאפשר להם למצוא את מקומם גם מחוץ לכותלי הכפר. המטרה הסופית אליה שאפנו היא שהנער שיסיים את שנות ההתחנכות שלו בכפר יוכל להתקבל לכל מסגרת בהמשך בחייו הבוגרים כגון שירות צבאי, אוניברסיטה ועבודה.

היום כשאני פוגש  מבוגרי קדמה, אני מוצא אותם כמדריכים בכפר וכהורים לילדים. ואז אני חושב לעצמי בגאווה ששינינו את ראייתם על החיים ועל האפשרויות שמזדמנות להם, וזה ממלא אותי אושר וסיפוק גדול.

ניהלתי את הכפר כ-18 שנה ובמסיבת הפרידה כתבתי את הטקסט הבא, שלימים הולחן והפך לשיר של הכפר:

החלום "כל אחד יכול"

לחלום בגדול – להצליח בהכל,

לא לוותר לאף אחד

ולהביא את כולם לגמר המיועד.

בונים עולם המאפשר צמיחה,

יודעים שפריחתו של כל אחד מגיעה בעיתה.

יודעים שמהמורות בדרך קשות

ועל כן אין הצלחות מהירות.

רואים את האור בקצה המנהרה,

ותמיד מחפשים את חצי הכוס המלאה.

החשוב להאמין שכל אחד יכול,

ועל כן צריך לסלוח ולמחול.

מאפשרים לכולם לגדול ולצמוח,

ומרפדים את הקן כמו לאפרוח.

באהבה נלווה את כל חניכינו,

עד ליום בו יעופו ויצליחו בעולמנו.

כך היה מאז וכך יהיה לתמיד,

החלום והמעשה מבטיחים את העתיד.

הזוית האישית

רון: נהניתי מאוד לעבוד ולגלות דברים על סבא ועבודתו ולמדתי המון. עמיצור: זו הנכדה השנייה שאני עובד איתה בתכנית הקשר הרב דורי והתענוג כולו שלי.