מאגר סיפורי מורשת

נוסעת למקום אחר

שמי דינה טאייב (סרוסי), נולדתי בתוניס בעיר ספקס ב – 1954. הורי היו דיאמנטה ופרץ סרוסי ז"ל.

ילדותי

אימי דיאנמטה נולדה בשנת 1920 בעיר כיף שבטוניס. אבי פרץ נולד בשנת 1915 בעיר גבס שבטוניס. לאחר החתונה הם עברו לגור בעיר ספקס שם נולדתי כבת חמישית לשבעה אחים.

את ילדותי העברתי בגן ובבית ספר יהודי אליאנס, את שפת העברית צירפנו לכל מקצוע.

הבנים למדו תורה, הבנות ישבו בבית למדו לתפור לסרוג והורי עסקו בתפירה. בכל ערב בילינו בים שהיה במרחק רגלי, שם אכלנו את ארוחת הערב. בשבתות וחגים הילדים היו בחצר בת הכנסת ושם נפגשנו בעיקר עם חברים היו זיכרונות טובים של ילדות.

גרנו בספקס, בשכנות עם ערבים ונוצרים, הייתה שכנות טובה בירכנו בשלום והתעניינו בשלומם ובשלום משפחתם. החלפנו צלחות אוכל על אף שלא אכלנו את האוכל שנתנו לנו, מטעמי כשרות, והם ברכו אותנו בחגים שלנו, אבל בלב כל הזמן רצינו לארץ ישראל.

את חגי היהודים חגגנו במסיבות כולל תחפושות בפורים, בנינו סוכה אבל הכל היה שונה כי זה היה מוצנע. היו לנו ארגונים כמו "בני עקיבא", בית כנסת מפואר בשם בת-אל, ארגון שדאג לעזרה למשפחות מרובות ילדים ולאוכל כשר (כמו למשל מצות בפסח).

העיר ספקס הייתה מחולקת לשניים, חלק ערבי, שהיה מוקף חומה ושם התנהלו חיי המסחר המיושנים, והחלק השני – עיר חדשה  לכל דבר. היו בה מגרשי משחקים  וחנויות.

עלייה לארץ ישראל

בשנת 1961 התחלנו להתארגן לעליה לארץ, היה קשה מאוד. אף על פי שהנשיא של תוניס, בורגיבה, אהב את היהודים.

מסמך עלייה לארץ

הסתרנו כל צעד שעשינו, מכרנו חפצים מעטים  והשארנו וילונות ועגלת ילדים במרפסת, על מנת להסתיר את עזיבתנו ולהגשים את חלומנו לעלות לארץ ישראל. בזמן העזיבה, חלק הילדים נשלחו לקייטנה ושאר המשפחה עזבו ברכבת לטוניס הבירה, לאחר שהתאחדנו שטנו באנייה למרסיי שם היה מחנה עולים, שהינו שם כחודש. לאחר חודש, עזבנו באנייה ששמה היה "ירושלים" לכיוון ארץ ישראל.

האנייה שעלינו לארץ 

הדרך לארץ הייתה לא קלה. הילדים פחדו מהים בעיקר אני. ההפלגה ארכה כשבוע ימים. על אף הפחדים אני, כילדה בת, 8 אהבתי את חדר האוכל של האנייה ואת חדר המשחקים. כשראינו באופק את חיפה השמחה הייתה גדולה – שרנו ובכינו, משימחה.

כשירדנו מהאנייה כולם ירדו ונישקו את האדמה, ואבי בירך את בירכת "שהחיינו" וכך התגשם חלומנו. לאחר מכן העלו אותנו למשאיות שנסעו ישר לרחובות, רצו לשכן אותנו במעברת "זרנוגה", אך אמי לא רצתה להוריד מהמשאית את הילדים הקטנים כי אמי פחדה מקור וחולי.

היה הרבה בלגן. אפילו באו מהסוכנות היהודית כדי החליט בשבילנו, אבל התעקשנו על בית וכך היה. קיבלנו בית ב"אושיות", ברחוב ההסתדרות, וכך התחילו חיינו בארץ ישראל בתור עולים חדשים. היו הרבה קשיים בקליטה שלנו שפה, עבודה, בית הספר והצבא למי שהתגייס מבינינו.

אהבתי מאוד שהדודים והסבתא באו לבקר אותנו.

רצינו מהר להיות כמו הישראלים. הגענו בערב ראש השנה קיבלנו אוכל בעיקר תפוחים בדבש, מיטות שמיכות ואנשים שיעזרו לנו. הילדים הלכו לבית ספר "יבניאלי" לגנים, ואחד לצבא. כבר בחג סוכות היה לנו אוצר מילים בעברית. אבי, פרץ, עבד בכל עבודה, כי בארץ לא תפרו  בגדים מסורתיים לערבים, העיקר לפרנס את ילדיו.

תחילת דרכנו בארץ

בתוך כל הקשיים פרצה מלחמת ששת הימים, חפרנו שוחות באדמה, אלו היו המקלטים שלנו. המלחמה הייתה מפחידה ומהירה אחי הגדול היה במלחמה והדאגה הייתה גדולה. המלחמה הסתיימה בניצחון גדול ואחי חזר הביתה בריא ושלם עם הרבה סיפורי גבורה. אבי עבד בעבודות מזדמנות וקשות עד שחלה והתעוור.

אמי, דיאמנתה, לקחה את האחריות על פרנסת המשפחה ופרצה דרך עם תפירת סלי שוק מיריעות פלסטיק המצאה שנרשמת לזכותה עד היום.

המצב היה קשה יותר אחי דאגו לעצמם ללימודים ולעבודה כל אחד לפי כישוריו אחד האחים היה מוכשר בשירה נגינה ולעתים גדל והיה לזמר מפורסם ניסים  סרוסי.

סיימתי בת ספר יסודי ותיכון במגמת אומנות ותפירה.

איך פגשתי את סבא מישל

בדרכי לבקר את אחותי מרים, שגרה בישוב גן-יבנה, פגשתי באוטובוס בחור חמד שמשך את תשומת לבי ומשם הדרך הייתה קצרה מאוד. מישל היה בחור מעניין שעבד על אוניות דייג,  טייל בכל העולם וסיפר סיפורים לרוב. בשנת 1973 התחתנו בחתונה מפוארת. לאחר החתונה פרצה מלחמת יום הכיפורים והחתן מיד התגייס למלחמה ותפקידו היה מעבר לים.

במשך שישה חודשים לא היה קשר כשחזר להפתעתו לא רק אישתו הטרייה חיכתה אלא גם בן בכור בבטן ששמו גל על שם גלי הים אותו אהב ובו עבד.

גל הוא אבא של נכדתי היקרה זוהר שלכם.

הזוית האישית

דינה טאייב: נהניתי להפגש עם נכדתי ולעבוד בבית סיפרה וללמוד ממנה דברים חדשים על המחשב ועל עצמה.

זוהר טאייב: אהבתי להיפגש כל שבוע מחדש עם סבתי, עבוד על הסיפור וללמוד דברים חדשים שלא ידעתי.