מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נולדתי בפלשתינה (א"י)

במפגש לקראת ט"ו בשבט
בילדותי, עם אימי
שנות ילדותי בשכונת כפר זיו (שהיא חלק מהמושבה תל מונד) ועד פרישתי לגמלאות

בתאריך 02.05.1940, נולדתי בבית החולים בלינסון שבפתח תקוה, ובגיל 3 ימים הורי הביאו אותי לביתם בשכונת כפר זיו, שהיתה חלק מהמושבה תל מונד.

תמונה 1

 

לפני שנולדתי, אבי עם עוד 39 אנשים צעירים נוספים, התארגנו יחדיו דרך המוסדות המיישבים, וקיבלו חלקות קרקע בגוש תל מונד, ובנו ביחד את הבתים על החלקות שהוגרלו ביניהם. הבית שלנו היה קרוב למרכז המושבה של תל מונד, שבו היו מוסדות הציבור של כל ישובי גוש תל מונד, שכללו את בית הספר האזורי, את בית הדואר והבנק ששירתו את כל ישובי הגוש. בנוסף, הצרכנייה ומרפאת קופת חולים שירתו רק את תושבי תל מונד. בתור ילד, אני זוכר שהורי טיפחו לול של תרנגולות לביצים, ומספר פעמים בשנה, אבי היה מביא אפרוחים בני יומם ממדגרה בכפר מלל, והיו משכנים אותם בלולים קטנים שנקראו בתי אימון באחד מחדרי הבית, עד שגדלו מספיק, ואז הועברו ללול התרנגולות שבחצר.

בתור ילדים, לפני ההליכה לבית הספר, אני ושני אחי היינו אחראים על הטיפול בלול התרנגולות שכלל את איסוף הביצים, ניקוי מיכלי המים ומתן תערובת באבוסים. הלולים באותה תקופה, היו לולים שבהם בשעות היום, התרנגולות טיילו בחצר סגורה, ובשעות הלילה הם הוכנסו לתוך מבנה הלול. כך שביצים לא היו חסרות לנו בארוחת הבוקר ובארוחת הערב. מכיוון שתמיד היו ביצים שנסדקו ע"י התרנגולות שהטילו אותם בתוך תאי הטלה בחצר. ההורים בבית השתמשו רק בביצים הסדוקות, ואת היתר הם שיווקו לתנובה. בנוסף ללול התרנגולות, היו לנו גם 3 עיזות שנתנו חלב (עד שהם נגנבו ע"י מסתננים שבאו מהכפרים הערבים שבסביבה) ומהחלב אימי עשתה גבינות לצריכת הבית ולמכירה לשכנים. בחצר הבית, ההורים גידלו את כל סוגי הירקות, כך שגם ירקות היו לנו בשפע. ביתר השטח של החצר, הורי שתלו עצי פרי מכל הסוגים. גם אחרי החזרה מבית הספר, המשכנו לעזור להורים בטיפול בתרנגולות שבלולים, וכמו כן, באיסוף ירק הריג'לה (ירק בשרני שהיה אהוב על התרנגולות) שהוא שמו הערבי של הירק רג'לת הגינה, שגדל חופשי מתחת לעצים, בפרדסים שהקיפו את השכונה.

המשחקים של פעם היו: משחק של כיבוש שטחים שבו שיחקנו על מעקה, כשלכל אחד הייתה פיסת זכוכית והוא עם האצבע היה מעיף אותה לאורך המעקה בלי שתיפול. כל מקום שלשם הגיעה הזכוכית, סומן כשטח כבוש. בסוף המשחק ספרנו כמה שטחים יש לכל אחד מאיתנו. כל מי שנכנס לשטח כבוש של מישהו אחר, הפסיד את תורו במשחק. באם פיסת הזכוכית היתה נופלת לריצפה, היו צריכים להתחיל לשחק שוב מההתחלה, כך שברור שקשה היה לכבוש שטחים שהיו רחוקים מנקודת ההתחלה. זהו משחק שכיום איני מוצא שמשחקים בו. בנוסף, היו משחקים שגם כיום משחקים אותם, כמו משחק המחבואים, משחק חמש אבנים, משחקי קלאס או משחקי חבל.

בילדותי אספתי בולים. ואני זוכר שבגיל 10, אימי רשמה אותי כמנוי בשירות הבולאי, והייתי מקבל כל פעם את הבול או הבולים החדשים שהונפקו ע"י דואר ישראל. כמתמיד, אני ממשיך להיות מנוי בשירות הבולאי עד היום.

נולדתי כאמור בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך התקופה הזאת, עד לשנת הקמת המדינה, לא זכורה לי במיוחד. הבריטים ששלטו אז בארץ, הגיעו רק לעיתים רחוקות לבקר בתל מונד. לפי סיפורה של אימי, התצלום המשותף של הוריי איתי, בשנת 1941 לנוכח הפסל של לורד מונד, נעשה ע"י חייל בריטי שעבר במקום, לקח את כתובת הבית ואחרי מספר ימים חזר והביא את התמונה במתנה להורי. באותה תקופה לא היו מצלמות לתושבים, כך שתיעוד ימי ילדותי לא היה משופע בתמונות. תמונה נוספת שזכורה לי מימי ילדותי, הוא צילום של עץ הזית שאבי נטע בחזית הבית כשנולדתי, כך שקל לדעת את גילו של עץ הזית, שגילו כגילי.

תמונה 2

אני והורי לנוכח פסלו של לורד מונד

                 

תמונה 3

אני ועץ הזית – צולם בערך בשנת 1944

 

את ימי ילדותי, מגיל 3 ועד גיל 6 ביליתי בגן הילדים בכפר זיו, ובו היינו יחד, ילדים מכל שלושת קבוצות הגיל. גן הילדים שכן במבנה של אחד מהבתים שנבנו בשכונה, וגם הוא, כמו יתר הבתים, השתרע על שטח של 2 דונם אדמה, כך שהיה לנו מרחב שלם לשחק בו. מפעם לפעם, הגיע לגן צלם, שבא במיוחד מרעננה, והוא הנציח את חיינו בגן. ומגיעה תודה לאימי, שקנתה ממנו את כל התמונות שבהם הופעתי. בגן הילדים היתה תורנות של הבאת מצרכי מזון מהצרכנייה לגן. כל יום היו 2 תורנים, בן ובת שהיו מולבשים בכובעי טבחים ובסינר לבן, ואשר היו הולכים לצרכניה עם סל נצרים, להביא את מצרכי המזון לארוחת עשר. יצא המקרה וביום שהלכתי עם אחת הילדות, הגיע מישהו וצילם אותנו, כך שנשאר לי זיכרון מתוק מחוויה זו. קבוצת הגיל שלי בגן מנתה 11 בנות ובנים, והיינו מבני מחזורי הגיל הגדולים ביותר שהיו בגן בתקופה ההיא.

תמונה 4
       
תמונה 5
       
תמונה 6

 

בשכונה שלנו, כשהייתי קטן, לא היה כביש וכשירד גשם נוצרו שלוליות, ובדיוק מול הבית שלנו היה מין שקע באדמה, לא עמוק במיוחד, ושם אחרי כל גשם נוצרה מעין שלולית מים. כולם קראו למקום בשם "שלולית רינצקי". כל מי שעבר בימי החורף הגשומים בדרך מול הבית, היה חייב ללכת בזהירות בשולי השלולית ולהיזהר שלא ליפול לתוכה. בשכונה כמעט לא היו מכוניות למשפחות, וכשעברה מכונית, כולנו עמדנו והסתכלנו איך המכונית מתיזה מים כשהיא עוברת בתוך השלולית.

בסיום תקופת לימודי בגן הילדים, התחלתי בשנת 1946 את לימודי בכיתה א' בבית הספר האזורי לישובי גוש תל מונד ששוכן בפאתי השכונה שלנו, מרחק של מספר דקות הליכה.

מה שמעניין הוא שהיה כפר ערבי אחד בשם טיקלה, ששכן ממערב לשכונה שלנו, בינינו ובין אבן יהודה. אנשי הכפר היו זורעים אבטיחים בשטח עד לפאתי השכונה, ואנו בתור ילדים, היינו מסמנים חלקה קטנה, בתור "חלקה שלנו". בתחילת מלחמת העצמאות, הכפר שהיה מוקף ישובים עבריים, נעזב ע"י תושביו, וכיום בשטחו נבנו השכונות החדשות של תל מונד, שאכלסו את העולים החדשים שהגיעו למקום לאחר קום המדינה.

תמונה 7

מתנת בר המצווה שלי, בשנת 1953, הייתה אופניים. לא אופניים עם מהלכים, ולא אופניים חשמליים. בפעם הראשונה קיבלתי במתנה אופניים, ואני זוכר את האירוע עד היום. נסעתי עם אימי לתל אביב, מהתחנה המרכזית הישנה של אותם הימים, הלכנו ברגל, כמדומני לרחוב נחלת בנימין, ושם בחנות האופניים, אימי קנתה. עבורי את האופניים. קורן מאושר, הלכנו ברגל בחזרה לתחנה המרכזית. שמוליק, נהג אגד ששירת את ישובי הגוש, קשר חבל לאופניים, טיפס בסולם האחורי של האוטובוס (אוטובוס ג'י.אם.סי עם גגון), משך את האופניים לכוון הגגון, וקשר אותם למסגרת הגגון. כשהגענו בחזרה לתל מונד, הוא עלה שוב לגג, הוריד את האופניים ומסר אותם לידי. באותו הזמן, לא היה ילד מאושר ממני. מכיוון שבאותם הימים לא היו לאנשים עודף של כספים להוצאה על הילדים, והיה מקובל שרק בבר מצווה מקבלים מתנה כזו יקרה של אופניים.

תמונה 8

 

מקובל היה שלא קונים נעליים חדשות כל שנה, וכשהרגל גדלה, היו חותכים את השפיץ של הנעליים בכדי שהאצבעות יבצבצו החוצה. את הנעליים היו מתקנים, ולסנדלר השכונתי, לא חסרה עבודה.

אין לי זיכרונות רבים מתקופת לימודי בבית הספר היסודי, מכיוון שלא היה תיעוד של אותה תקופה. מה שכן זכור לי שבשנת 1951, כשהייתי בכיתה ו', התקיים טיול שנתי לחוף הים, הקמנו אוהלים וגם ישנו בהם. לא חשבו בזמנו שיש לעטוף את הילדים בצמר גפן, פן יקרה להם משהו.

לקופסה הכחולה של קרן קיימת, היה תפקיד מרכזי בכל יום שישי. במשך השבוע היו חוסכים את המעות שקיבלנו מההורים, והיינו מתחרים בינינו, מי יתרום סכום כסף גדול יותר לקופסה של קרן קיימת. המורה היה רושם על הלוח את הסכום שכל ילד תרם, ואנו היינו מגדילים בכל פעם את התרומה שנרשמה על הלוח. בתקופת פרויקט יבוש החולה, נרתמנו כולנו, בכדי לעבור מבית לבית ולבקש תרומה לפרויקט, והיתה תחרות בין כל הקבוצות למי שיביא את התרומה הגדולה ביותר. בקבוצה שלנו עלה רעיון של להתרים את גברת רבקה זיו שגרה בוילה הגדולה שלה במושבה תל מונד. הגענו אליה וביקשנו תרומה, ובזכות התרומה שלה, הגענו לאחד מהמקומות הראשונים.

בשנת 1954, בסיום כיתה ח', עשינו טיול רגלי מאיזור נחל הפאליק ועד לאפולוניה, לפאתי חוף הים של הרצליה. לא היינו מפונקים, הנסיעה הייתה בטיוליות שהיו למעשה משאיות עם ספסלים, ולא עם אוטובוסים כפי שילדינו נוסעים כעת.

בסיום כיתה ח' של בית הספר היסודי בשנת 1954, (בית הספר היה של 10 שנות לימוד, ורוב ילדי כפרי הגוש, למדו בו עד כיתה י', ובסיומו, הלכו לעזור להוריהם במשק המשפחתי), המשכתי את לימודי בבית הספר התיכון ע"ש שאול טשרניחובסקי בנתניה. בשנת 1956, כשהייתי בכיתה י', יצאנו לשבוע אימוני גדנ"ע בג'ליל שבפאתי הרצליה, ובשנת 1957 כשהייתי בכיתה יא', יצאנו למסע רגלי בן מספר ימים מסדום לעין גדי דרך מצדה. בתקופת התיכון, כבר היתה לי מצלמה, ומספר אירועים מאותה תקופה הונצחו במצלמה שלי ושל חברי ללימודים.

בזמן מלחמת סיני ב- 1956, הייתי נער בן 16, ומה שאני זוכר מתקופה זו, שאני ואחים שלי, חפרנו שוחה עמוקה בחצר הבית כנגד ההפגזות, שלמזלנו, לא נחתו עלינו.

בסיום בית הספר התיכון, הציעו לי ולחברי להמשיך את לימודינו בבית הספר הטכני של חייל האוויר במגמת אלקטרוניקה, כך שאחרי סיום כל הבגרויות, נחתנו בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, ושקדנו על לימודי האלקטרוניקה במשך 12 חודשים רצופים. באמצע הקורס, הוחלט מלמעלה, להעביר את הקורס שלנו מטכנאות אלקטרוניקה של חיל האוויר, לטכנאות אלקטרוניקה של חיל הקשר.

תמונה 9

 

משנת 1959 ועד תחילת שנת 1962, שירתתי בשירות סדיר במחנה מנסורה של חיל הקשר שתחזק את כל מכשירי הקשר של פיקוד צפון, ששכן ליד יוקנעם. זה היה בסיס פתוח, רוב אנשיו גרו בחיפה והסביבה, והם היו מגיעים בבוקר ועוזבים בגמר יום העבודה. לנו, שגרנו רחוק, הקימו מספר אוהלים בחצר הבסיס. מכיוון שהבסיס היה אחראי לתחזוקת מכשירי הקשר של כל המחנות שבפיקוד צפון, העדפתי להתנדב ולשרת במעבדה ניידת שהסתובבה בין כל בסיסי הצבא בצפון, מעפולה ובית שאן, ועד משטרת צמח, מחנה פילון ותל חי, ולא לשרת במעבדה המרכזית במנסורה ולישון באוהל.

תמונה 10

 

כשעמדתי להשתחרר משירות סדיר, קראו לי למחלקת כוח אדם של חיל הקשר, והציעו לי לחתום קבע ולשרת ביחידה סודית, שאז היה אסור לספר עליה. מה שזכור לי שבתחקירים שנערכו לי, שאלו אותי לגבי המשפחה שנשארה בחו"ל, ואחרי שעניתי שכל המשפחה שנשארה בפולין הושמדה ע"י הנאצים, וקשר המכתבים לא חודש מאז, החוקר פלט "טוב מאוד". הוא בוודאי התכוון לכך שמבחינה זו, אני לא יכול לעמוד בפני סחיטה מצד מדינות הגוש המזרחי שיכולים ללחוץ על בני המשפחה שנותרו שם, אך אני נותרתי בהלם מוחלט, ורבות חשבתי על הסיטואציה הזו.

הייתי בין מייסדי היחידה הסודית הזו בחיל התותחנים, שכינוייה היה יחידת האיקסים. היחידה הוקמה בשנת 1962 ותפעלה טילי קרקע-קרקע מסוג טילי "לוז" תוצרת רפא"ל, שהיו יכולים להגיע למרחק של עד 20 ק"מ, משהו גרנדיוזי לאותה תקופה. היחידה הייתה מבצעית עד לשנת 1965 והיו לה מספר מטרות מוגדרות לפעילות. אבל בשנת 1965 היא "נמכרה" עם אנשיה לחייל הים, ושימשה כיחידת הניסויים של החייל להפיכת טיל ה"לוז" לטיל גבריאל, טיל ים-ים.

במלחמת 6 הימים, ב- 1967 הייתי איש קבע ביחידת הניסויים של חיל הים. היחידה שלנו שכנה במחנה שייטת 13, ולנו לא היה שום תפקיד מוגדר, חוץ מאשר להביא מתנות לחיילי שייטת 13 בחלק מהמקומות שבהם הם לחמו.

בשנת 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, השתחררתי משירות הקבע שלי, והתחלתי לעבוד בתעשייה האווירית במפעל ב' (מפעל מבת), כאחד מיני רבים, על פיתוח מערכות ההנחייה של טילי הגבריאל ומערכות הלחימה שתוכננו עבור הסטילים (ספינות הטילים) של חיל הים. במקום זה עבדתי עד פרישתי לגימלאות בשנת 2006. פרוייקט מערכות הלחימה של הסטילים חייב שיתוף פעולה בין התעשייה האווירית וחברות באיטליה, שתכננו ובנו חלק ממערכות הלחימה.

בשנת 1968, ביחד עם עוד מספר צוותים ממבת, נסעתי לאיטליה, ללמוד ולבדוק את החלק האיטלקי של מערכות הלחימה. בזמנו, נסיעה לחוץ לארץ הייתה משהו נשגב, שלא כולם זכו לו. זכורני, שכל המשפחה, ההורים, האחים והאישה, ליוו אותי לשדה התעופה, וההתרגשות הייתה רבה.

עם חזרתי ארצה בתחילת שנת 1969, לאחר שישה חודשי שהות באיטליה, צורפתי לצוות שהתחיל אז את עבודתו על שילוב מערכות הלחימה בסטילים של חיל הים בחיפה. הייתי קם מוקדם בבוקר, וכבר בשעה 05:30, היו אוספים אותי מהבית יחד עם יתר אנשי הצוות. בחיפה, התעשייה האווירית קיבלה רפסודה, בנתה עליה 3 צריפים ששימשו את הצוות למשרד, מחסן וחדר אוכל. חה"י מצידו, העמיד לרשותנו גוררת ששימשה אותנו כמטרה ימית בזמן ניסויי המערכת. בתמונה נראית הרפסודה עם שלושת הצריפים, הגוררת וסטיל סער 3 בזמן שילובי המערכת בביקור של אורחים מהמפעל.

היינו מגיעים לבסיס חיל הים בחיפה, ולאחר ארוחת בוקר היינו יוצאים לעבודת שילוב המערכות בסטילים. עבדנו עד מאוחר, וחזרנו הביתה כשכל דיירי הבית כבר ישנו שנת ישרים. יש לזכור שאחרי מלחמת ששת הימים, התחילה מלחמת ההתשה מהצד המצרי, וחיל הים לחץ כל הזמן לקבל את הסטילים עם מערכות נשק מתפקדות כמה שיותר מהר. בצוות שילובי המערכות עבדתי ברציפות מספר שנים עד שחזרתי למפעל וצוותים אחרים המשיכו במלאכה. עד מלחמת יום הכיפורים, סיימנו לשלב ולמסור לחיל הים את 12 הסטילים שנבנו בשרבורג פלוס 2 הסטילים הראשונים מסוג סער 4 שנבנו במספנות ישראל. אקט הסיום של כל סטיל היה ירי תותחים וירי טיל גבריאל. מה שזכור לי במיוחד, בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים הוא שעבדנו על הסטיל אח"י קשת, הסטיל השני מסוג סער 4 שנבנה במספנות ישראל, ועם "הלשון בחוץ" כמו שאומרים, סיימנו את שילוב המערכות לפני ראש השנה, הסטיל יצא לניסוי של ירי טיל גבריאל, וקרה המקרה, והטיל צנח למים אחרי מעוף קצר. מאוכזבים חזרנו הביתה. אח"י קשת יצאה להפלגת היבנות ארוכה, וחזרה לנמל בערב יום הכיפורים. במלחמה, היא הייתה בין הראשונות ששיגרה טילי גבריאל ופגעה.

במלחמת יום כיפור, הייתי כבר מספר שנים בתעשייה האווירית וגויסתי לחיל הים לתחזק את מערכות הנשק של הסטילים מסוג סער 4 עם עוד אנשים מצוות השילובים. זאת היתה תקופה שחיל הים עדיין לא הספיק לקלוט את המערכות החדשות שהותקנו בספינות אלו, וצוות שילובי המערכת של מבת נקרא לדגל.

איך אומרים, יש גמול לעבודה הקשה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, מספר ציים קנו את מערכת הנשק של טילי גבריאל, ויצא לי עם עוד צוותים נוספים לנסוע לאותן ארצות במזרח הרחוק, באפריקה ובדרום אמריקה, לשילוב מערכות הגבריאל בספינות שלהם. פעילות זו הייתה בנוסף לעבודה מול חיל הים, כולל על ספינות סער 5.

תמונה 11

 

בשנת 2006, אחרי 39 שנות עבודה בקבוצה הימית של התעשייה האווירית, במפעל מבת, פרשתי לגימלאות, ומאז, אני ממלא את זמני בהתנדבויות, בגן בתור סבא גן, במסגרת זה"ב (זהירות בדרכים), בגן תחת תנועת של"מ (שירות לאומי למבוגר), ובבית הספר, בעזרה בשעורי מתמטיקה בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי במסגרת גמל"א (גמלאים למען אתיופים), מיסודו של הג'וינט.

תמונה 12
             
תמונה 13

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

אבוס
מתקן שעשוי עץ או אבן ששימש להזנה של התרנגולות והעיזים במשק .

ציטוטים

”יש גמול לעבודה הקשה“

הקשר הרב דורי