מאגר סיפורי מורשת

מחומות העיר  העתיקה  ובנו  השכונה  הראשונה  מחוצה  לה  שנקראה  "משכנות  שאננים".אחד  המפורסמים  במשפחה  היה  יואל  משה  סלומון  שהרחיק  מעיר  הולדתו  והיה בין בוניהעיר  פתח-תקווה. (עליו כתב יורם  טהר-לב  השיר המפורסם).

המושג "היציאה מן החומות" – "כינוי לתהליך ההתפשטות האורבנית של מבנים, דרכים ושכונות מגורים

בירושלים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה. תהליך זה החל במחצית המאה ה-19, וזאת לאחר אלפי שנים

שבהן גרו תושבי ירושלים בתחום החומות, ואף נעלו את שעריהן בלילה. התהליך היה כה אינטנסיבי, עד כי

בתוך פחות מחמישים שנה הוטה מרכז הכובד העירוני בירושלים אל "העיר החדשה" שמחוץ לחומות."

אמי  ואבי, שניהם  ילידי ירושלים, נישאו  והביאו  לעולם חמישה ילדים : שלושה בנים ושתי בנות.אני השלישית מביניהם. 

בהיותי ילדה קטנה פרצה מלחמת העולם השנייה. חרותה בזיכרוני חוויית האימה, עת התכנסנו,כל דיירי הבניין בו גרנו (בית  המעלות  ברחוב  המעלות), במקלט ושמענו מטוסי האויב חגים ממעל.כמובן שלא הבינותי מי נגד מי – אבל האווירה המתוחה והפחד זכורים לי היום כמו אז.זו הייתה חוויית המלחמה הראשונה שלי.

עם סיום המלחמה  התארגנו  בארץ המחתרות  שנלחמו  במנדט הבריטי: ההגנה, האצ"ל והלח"י.בירושלים הורגשה פעילותן  של המחתרות יותר מאשר בשאר המקומות  בארץ.

אני זוכרת, את השריפה הגדולה במרכז המסחרישגרם להרס רב ולעשרות הרוגים ופצועים  ועוד.

יום יחיד ומיוחד שאני זוכרת: ההאזנה לרדיו בעת השמעת ההצבעה באו"ם לגבי מדינת ישראל.כולם ישבו במתח אדיר והאזינו  לתוצאות המיוחלות. מיד לאחר מכן פרצה שמחה אדירהוהמוני אנשים יצאו  לרקוד ברחובות !שמחה  וצהלה  בלתי  נשכחות.

לאחר התפרצות השמחה  הגיעו גם הימים הקשים של מלחמת העצמאות שלנו. ירושלים הייתה עירנצורה וחסרו בה מזון ומים. אך הרוח של תושביה הייתה איתנה והם עמדו בגבורה לכל אורך הדרך עד לניצחון ולשחרור העיר.

באותה תקופה הגיעו שיירות של משוריינים  לירושלים שהביאו אליה אספקת מזון, מים  ונשק.חלק גדול מהמשוריינים  לא הגיע ליעדו ונהגיהם  נפלו חללים  בדרך שער הגיא (באב-אל  וואד).הערבים  שהתמקמו על הגבעות  והרכסים  שמשני צדי העמק פגעו בה  וחיסלו רבים  מהם.

באותה עת, בשלהי המלחמה, העתיק מקום העבודה של אבי ("בנק  מרכזי  קנדה  ישראל")את  משרדיו מירושלים  לתל-אביב.  אי-לכך  נאלצה  משפחתנו  לעבור  בעל  כורחה  לשפלה,לרמת-גן.

התכנית  הייתה  להעביר  בהדרגה  כל  עובדי  הבנק  ומשפחותיהם  במשוריינים  מירושליםלתל-אביב . אבי, שלא רצה  לסכן  ולשלוח  כל  משפחתנו  יחד,  חילק  אותנו  לשלוש  קבוצות:בקבוצה  הראשונה  נשלחנו  אחי  הצעיר  ממני, שהיה  אז  בן  7 שנים  ואני שהייתי אז בת 10 ,בליווי  שניים  מעובדי הבנק. למחרת  נסעו  אמי עם אחותי הגדולה ממני, שהייתה בת 13שנים  ועם  אחי הקטן  שהיה בן שנתיים. עם  עובדי  בנק  נוספים  שסייעו  להם  בנסיעה.

16 שנים נשאר בירושלים לסייע בלחימה עם  "מקלות  קפפ". הנסיעה הייתה קשה ומתישה :נסענו  במשוריינים שחלונותיהם היו אטומים כמובן.  התקשינו  לנשום. היינו מפוחדים ומתוחים.

הדרך המתעקלת ומתפתלת  בכבישים  צרים, בעליות  ובירידות  (בעיקר  באזור  שנקרא  "שבע  האחיות")  הקשתה  עוד  יותר  על  הרגשתנו  הנפשית  והפיסית. באחד  המקומות  בדרך  הורשינו  לצאת  ולרדת  מהמשוריין  לדקות  אחדות  על  מנת  לנשום  אוויר  ו…  להקיא.  נסיעה  זו  הייתהחוויה בלתי נשכחת בעבורי  וחרותה בליבי  ובנפשי עד היום.

בהגיענו  לשפלה  התגוררנו  בפנסיון  "בלאט" ברחוב לאן ברמת-גן  עם  שני  עובדי  הבנק  שליוואותנו. מה שזכור לי במיוחד זאת השמנת המתוקה שהוגשה לנו בארוחת הבוקר. היה עבורנו מעדן,ארוחת מותרות.

התקופה  הזאת, בה  חווינו  תוך מלחמת-הקיום  של המדינה  גם  מעבר  למקום  מגורים חדשולבתי-ספר שלא היכרנו עם  חברים חדשים (ואפילו  מזג-אוויר  שונה  לחלוטין מירושלים  שלנו)אילצה  אותנו  להתמודד עם  קשיים  רבים  וחוויות  מיוחדות.  יצאנו  ממנה  מחוזקים  ומחושלים,עם  זיכרונות בלתי נשכחים.

שמחה  וגאווה  רבה  הציפו  אותנו  עם  תום  מלחמת  הקוממיות  וניצחוננו  על  שבע מדינותערב שזממו  להשמידנו.

השנה חוויתי חוויה מיוחדת להשתתף עם נכדי, בתכנית הקשר הרב דורי, תשע"דבבית הספר קורצ'אק רמת-גן בהדרכת המורה דיצה בונופיל

 תמונה מיום פעילות חוויתית בבית התפוצות, תשע"ד