מאגר סיפורי מורשת

נולדתי לקראת סוף השואה בעיירה ששמה בוקאצ'אויץ בה אבי נולד, שהייתה בפולין ואחרי המלחמה האוקראיינים שלטו עליה.

בתחילת המלחמה הורי ואחיי, אח בן 4 ואחות בת שנה, נלקחו לגטו שנמצא בעיירה של אמי בשם רוהאטין  הנמצאת גם בפולין. מיד אחרי שהם הגיעו לגטו הסבל היה בלתי נסבל. צפיפות של כמה משפחות בחדר שסבלו ממחלות רעב ורצח. הנאצים והעוזרים הפולנים והאוקראינים שלהם הצליחו מפעם לפעם לחסל מעל 3000 מאזרחי שני הכפרים החיסול הזה היה נקרא אקציה. האקציה הנוראית ביותר קרתה ב 20 למרץ בדיוק לפני 76 שנים. מה שקרה באקציה זו אספו מעל 3000 יהודים מהגטו רוהאטין. יום לפני הצליחו לשלוח כמה גברים לתוך יער והתחילו לחפור בור ענקי הם הסבר לקבוצת העובדים שהבור מיועד למשהו תעשייתי. העובדים נשלחו בחזרה לגטו. למחרת אספו את 3000 היהודים לתוך האיזור של הבור הפשיטו אותם והעמידו אותם בשורות. הירי התחיל כשהיהודים נפלו לתוך הבור.

הירי נמשך חצי יום עד ש3000 יהודים, חצי מהם ילדים, נקברו לתוך הבור. חלק מהם לא נהרגו ופשוט נפלו בתקווה שיוכלו לזחול החוצה אחר כך. בסוף המעשה קברו אותם באדמה ושפכו מעליהם חומצה. במעשה הנוראי הזה עמדו לא רחוק תושבים מהעיירה שלא מזמן היו שכנים וחברים טובים של היהודים. אף מאמץ להציל אחד מהם לא נעשה.

לאחר חצי שנה, בחודש דצמבר של אותה השנה הייתה האקציה השנייה. יהודים שהצליחו להימלט או לברוח הצליחו בגלל שהכינו לעצמם מקום מחבוא. הורי ביחד עם אחי ירדו למחבוא מתחת לחדר שהצליחו לבנות קודם. אחותי בת שנה וחצי לא יכלה להתחבא ביחד כי המשפחות פחדו שהם יתגלו מהבכי שלה. החביאו אותה בשק גדול של שמיכות ואוסף של סמרטוטים. נכנסו הנאצים וברעש של הנשק שלהם וההתפרצות שלהם לתוך החדר מצאו אותה כשהיא התחילה לבכות. לקחו אותה וזרקו אותה לתוך משאית עם יתר היהודים שנסעו לכיוון מחנה השמדה. כנראה שמישהו זרק אותה מהמשאית או שהיא נפלה ממנה לתוך בור של שלג. אח של אמי מצא אותה קבורה בקור ובשלג כי שמרטוט של הכיסוי שלה בלט החוצה והוא זיהה את הבד והציל אותה כאשר היא כמעט קפואה.

אחרי האסון הזה ההורים שלי החליטו שבפעם השנייה לא תהיה להם אפשרות לשרוד את האקציות הבאים. יום אחד אחרי שנה החליטו לנסות לברוח מהגטו בזמן הזה הגטו היה חצי ריק ולא נשארו יהיודים חיים והייתה שמועה שחיסול הגטו קרוב וגם חיסול העם היהודי שנשאר בחיים קרב. יום אחד בחוף ירד גשם חזק והשומרים בשער עזבו את מקומם ההורים שלי יחד עם אחי ואחותי לקחו סיכון וברחו מהגטו הם הלכו זמן רב לכיוון הכפר השני ממנו אבי בא בשם בוקאצ'אביץ לנסות למצוא מקום בתוך יער צפוף מלא בעצים. בדרך ליער הם התחבאו ביום והמשיכו ללכת בלילה עם הילדים הקטנים. המצב היה מאוד מסוכן והילדים התרגלו לא להוציא שום הגה. הגיעו לתוך היער לאחר כמה ימים ואבא שלי מצא מקום טוב להקים בונקר למשפחה. הם חפרו בעזרת הידיים ללא שום כלים, בור גדול מאוד שהתאים למשפחה כדי לשרוד 15 חודשים. התנאים היו מאוד קשים והם יצאו רק בלילות כד למצאו משהו לאכול ביום הם ישבו בבור ואבא שלי ניסה ללמד את אחי ואחותי את האותיות בעברית ומספרים ללימוד חשבון. ככה עבר הזמן הסכנה תמיד הייתה מהנאצים אשר הסתובבו באיזור והכלבים שניסו לתפוס ולמצוא יהודים כדי להרוג אותם.

לקראת סוף המלחמה הם החליטו לעזוב את היער בגלל התנאים הקשים. לקראת כניסה לעיירה של אבי הם פגשו עם חיילים על סוסים היו בטוחים שהחיילים גרמנים ולהפתעתם החיילים שהגיעו היו מהצבא הרוסי. הם נבהלו שראו לפניהם את המשפחה והם שאלו אותם מי אתם ומאיפה באתם ההורים שלי נרגעו קצת וסיפרו את הסיפור הרוסים ירדו מהסוסים ונגשו לאחי ואחותי כבדו אותם בחתיכת שוקולד ופתאום הילדים ראו אור יום ושמש והרוסים הודיעו להם שהמלחמה הסתיימה. הם המשיכו להיכנס לתוך העיירה וגילו שהבית המפואר של הורי אבי נלקחו על ידי האוקריינים. ללא ברירה מצאו מחסן ששייך למכולת בה אבי נלקח לעבוד וגרו שם. אחרי זמן מה שאמי נשארה לגמרי לבד היא שלחה את אחי ואחותי החוצה משום שלא ידעה אם תשרוד את הלידה, אני ואחותי התאומה נולדנו על רצפת בוץ. התקופה הייתה בערב חנוכה 1945. אנחנו נס האמיתי של חנוכה

אחרי שהמלחמה הסתיימה, ההורים שלי היו בשוק כשגילו שהם נותרו כמעט הניצולים היחידים משתי העיירות שלהם. משפחות שלמות נרצחו. הם היו בני המזל לא רק כי שרדו אלא שרדו עם ילדים צעירים. לא נשמע כדבר הזה. הם הסתובבו באזור וחיפשו בית . אנשים התחלפו, וזכרונות מבעיתים נשאו אותם למספר יבשות עד שבסופו של דבר הגיעו לנמל צרפת שם חיכו כנוסעים לאונייה שתיקח אותם לאמריקה. לשני הוריי היו בני משפחה שחיכו להם באמריקה. באותו הזמן הודיעו להם מהסוכנות היהודית שבקרוב להם ולכל היהודים יהיה בית בישראל, ארץ לעם היהודי. אבא שלי קיבל החלטה עבור כל המשפחה, ושינינו את מסלול הנסיעה לפלשתין, לארצו של העם היהודי. הוריי הועלו על אונייה ישנה שהפליגה לפלשתין. שוב הם נתקלו בקשיים ועסקו בהשרדות.

אחרי הפלגה בתנאי מזג אויר נוראיים הם הגיעו לבסוף לחופי העיר חיפה. עם הגעתם לארץ, הבריטים לא נתנו לאונייה אישור לעגון. הכח הבריטי לא הרשה ליהודים להכנס לפלשתין, וזה היה בינואר 1928. אולם, אמא שלי האמיצה, מצאה את הכח לא לוותר. היא נשאה את שתינו על ידיה בזמן שאבי לקח איתו את שני הגדולים והתקרבה לקצינים הבריטים. כשעמדה פנים מול פנים עם אחד מהם, היא הניחה אותנו על האדמה המלוכלכת וצעדה לעבר החייל שעכשיו כיוון אליה את הרובה. היא הלכה לעברו ובידה דחפה את הרובה רחוק ממנה ואמרה לו : "אם היטלר לא השיג אותי, אתה חושב שאתה תוכל ?". כך נכנסנו לפלשתין, ועל כרטיס הכניסה לארץ שעדיין יש לי, מופיעה החתימה "כניסה לא לגאלית לפלשתין".

מצאנו בית בחיפה, השנים עברו בעבודה קשה. בישראל בתחילת שנת החמישים לא היו זמנים קלים. אנחנו גדלנו מהר והשתלבנו והפכנו לילדים ישראליים. אולם אמי התגעגעה להיות עם בני משפחתה באמריקה. שני הוריי איבדו את ההורים שלהם ומספר אחים וילדים צעירים במשפחה וייחלו להתאחד שוב עם המשפחות שלהם באמריקה ולכן לא היתה עוד ברירה אלא לעזוב את ארץ ישראל האהובה שלנו.

כשהתקרב מועד העזיבה שלנו, עוד מכשול נוצר. אחי, אבי, הילד הקטן מהגטו והיערות, עכשיו גדל ועמד בפני גיוס לצה"ל. מה עושים ? היינו שבורי לב כשעזבנו והשארנו אותו מאחור. השארנו אותו מאחור כחייל גאה, בגולני, שהצטרף ללחימה במלחמת סיני ב -1956. הוא נופף לנו בידו כשיצאנו באנייה לכיוון אמריקה.

אני גדלתי באמריקה, התחתנתי ויש לי ארבעה ילדים נפלאים. היום אני סבתא גאה. אבל ככל שהחיים המשיכו, הילדים גדלו וגם הנכדים, הגעתי לנקודה שבה גם אני הייתי צריכה למצוא את האושר שלי. עשיתי עלייה וחזרתי לגור במדינה האהובה שלי שעזבתי לפני זמן רב כל כך . חזרתי הביתה ומצאתי חיים נפלאים בין יהודים, בישראל.

תרגום הסיפור המלא לאנגלית

The Aktion in the Rohatyn Shtetle  in Poland-later became the Ukraine

I was born towards the end of the war in a very  small village named Buckachevitz. This was the village my father was born at. At the time the village was part of Poland, by the end of the war,it became part of the Ukraine.

At the start of the war, my parents along with my brother then 4 and sister just a year old were sent to the Ghetto in Rohatyn. This was the town that my mother came from.  It too was then part of Poland.

Immediately upon arriving to the ghetto, conditions were unbearable. They shared a room with several other families. They all suffered from hunger disease and death.

The Nazis along with help from the Polish and Ukrainians succeeded in elimination of over 3000 Jews of the town.  These acts of eliminations were called Aktions.

The worst one of these Aktions happened on March 20, 1942, exactly 76 years ago.

The evil forces gathered the male work force of the ghetto and brought them to a forest near the ghetto. They were forced to clear and dig up a very large area.  They were told this clearance was for an industrial project.

The following day orders were sent to gather the entire Jewish population of the Rohatyn Ghetto.  3000 Jews were gathered, half of the children.  They were forced to undress, line up as they being  to be shot.

All of them fell in to the dug up pit, some not dead or injured fell in.  This massacre continued for the rest of the day. The dead and the injured were then covered with earth as acid was then poured over the entire area. Nearby the regular residence of the town of Rohatyn, neighbors and friends stood by and did nothing to try and save one Jewish life.

A few months passed and once again an order was put into force for another Aktion. This was December of the same year. The few Jews who managed to survive, survived only because they had a hidden place to hide.

My parents along with my brother managed to hide.  My sister then 18 months old was not taken along for fear that she may cry and the Jews would be discovered.  She was hidden in a sack full of blankets and other coverings.

The Nazis broke into their residence and because of the loud noises they made, she woke up.  They took and threw her into a car full of other Jews, loaded up for extermination camp.

Somehow she was thrown out or fell out of the vehicle and fell into a large mass of freezing snow. My mother's brother walked by after the Aktion and noticed part of her blanket sticking out of the heap of snow. She was almost already half frozen. After this horrific event my parents decided that next time they would not be so lucky. They decided to attempt an escape from the ghetto.

At that time the ghetto was already empty of Jews and a rumor was spread that the entire ghetto was soon to be completely eliminated.

On one stormy rainy day, when guards abandoned their guard post, there was an opportunity for their escape. They walked by night and hid by day on their way to the thick woods of my father's village of Buckachevitz.

Conditions and danger was everywhere. They hid by day and walked by night.children learned quickly not to make a sound.  Finally they reached the thick forest near Buckachevitz.  My father chose a good area and began digging a hiding place large enough for the family. This pit was dug up with only their bare hands, no tools were available. Conditions became more difficult. They hid for 15 months with no food available, hiding by day and in search of food by night.

During the time in hiding my father began teaching my brother and sister by scribbling numbers and letters in the mud. Danger was always present as the Nazis continued  along with their killer dogs searching for Jews in hiding.

Towards the end of the war, they decided to leave the forest. Conditioned were unbearable.  Approaching the entrance of the town they were  suddenly met by a group if soldiers on horses. They were certain these soldiers were Germans, but instead they found them to be Soviet, Russian soldiers. They were shocked at the sight of the family. They were asked who they were and where they had come from. Upon discovering that they were Jews, the Russians informed them the the war was over. The Russian soldiers approached the young children with offers of a taste of chocolate. The children also noticed the light of day, after hiding in a pit for so long.

Soon after as they approached  and reached the entrance to their village they found that the family  elegant home was already occupied by the Ukrainians who controlled the area.

Not having any other choice, they found shelter in a storage room shack that belonged to a small market.  My father was offered a work in exchange of these accommodations.  They lived there for some time.

Soon after upon my mother's discovery that she was soon to give birth, left alone in the shack, she told my brother Avi to take my sister CIPORA outside, in fear that she may not survive the birth. I along with my sister Chaya, five minutes apart were born on a muddy dirt floor.

The date was December 8, 1945, on Erev Chanuka.  We were the real miracle of Chanuka. Against all odds, our light remained.

After the war ended, my parents were shocked to find that they were, almost the only survivors of both their villages. Complete families were murdered. The were the lucky ones to not only survive but with such young children. Unheard of. They traveled around searching for a home. Displaced people, horrific memories carried them to several lands, finally reaching the port in France as they awaited passage on a ship that would carry them to America.  They both had families waiting for them. All at once they were informed by the Jewish Agency that soon they and all Jews would have a home, Israel, the land for the Jewish people.  My father made a decision for the family.  We would set sail for Palestine, land for the Jews. They were placed on an old ship headed for Palestine.  Once again they faced hardships and survival.  After horrible weather conditions, they reached the shores of Haifa. Upon arrival, the ship was not given permission to dock.  The British force did not allow the Jews to enter Palestine. It was January 1948. However, my brave mother, found the strength to not give up. She carried us both as my father held the two other children, and approached the British forces.  Coming face to face with a British officer, she placed us on the dirt ground and walked over to the soldier, now aiming a gun towards her. She walked towards him, and with a swift move of her hand, pushed the gun away from her, and told him…"if Hitler didn't get me, you think you could?"

That is how we entered Palestine, and on the entry card I still have, it's stamped..Not a legal entry into Palestine". We found a home in Haifa. Years passed with hardship once again.  Israel in the early 50's, not an easy time. We quickly grew up and adjusted to become Israeli children.

However my mothered missed being with her family in America. Both my parents lost their parents and some brothers and young children of the family, they longed to be reunited with the families in America, so there was no other choice but to leave our beloved Israel.

As we prepared to leave, another difficult situation developed. My brother Avi, the small boy in the ghetto and in the woods, now a grown up, ready to enlist as a soldier in the IDF, what to do? We were heartbroken as we departed from him.  Leaving him behind as a proud soldier, Golani, to fight the Egyptian war of 1956, he waved to us as we boarded the ship to America.

My mother's heart was broken once again with worries and hardships. I grew up in America. Married and had 4 wonderful children. Today a proud grandmother.  But as life goes on, children grown up and wonderful grown grandchildren, I reached a point when I had to also find my happiness. I made Aliyah and returned to live in my beloved land I left so long ago. I returned home and found a wonderful life in the land among the Jews, Israel.

הזוית האישית

דבי השתתפה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי במיזם "שבעים סיפורים" שנערך בבי"ס ניל"י בזכרון יעקב לרגל שנת השבעים של המדינה.