מאגר סיפורי מורשת

החיים בנהריה בתקופת הצנע

העליה לארץ מתוניס

אני, סמי טלי, נולדתי בתאריך 4.10.1947 בעיר מוסול בעיראק.

בשנת 1951, בהיותי בן 4, משפחתי ואני עלינו לארץ. באותה התקופה ולאחר שמכרנו את הדירה וכל רכושנו, השלטונות לא אפשרו ליהודים להוציא רכוש מעיראק. לכן, היו משפחות שמכרו את רכושם וקנו בכסף שעוני יד שענדו על ילדיהם. לרוע המזל, היו מפקחים מטעם השלטונות שניסו לתפוס הברחות של רכוש. הם שאלו  את אחד הילדים במשפחה מה השעה? ואם לא ידע לקרא שעון ולענות תשובה נכונה, היו מחרימים לו את שעונו. אך כל זה לא מנע מיהודים להגיע לארץ. הגענו לארץ ועברנו לגור בחיפה ולאחר מספר חודשים הגענו לנהריה.

החיים בצריף בנהריה

בתחילה גרנו באוהל ולאחר מכן עברנו לצריף. בצריף גרו סבתי, הורי, וחמשת אחיי ואחיותיי. החיים היו לא קלים, אבל לנו הילדים הייתה הנאה מכל הצפיפות כי לא הייתה לנו כמובן דאגת פרנסה וקיום. מה שהיה לנגד עינינו היו רק שמחה וקרבה למשפחה, כשרוב הזמן היינו בחוץ ושיחקנו במשחקים.

בצריף גרנו 5 שנים. בחורף היה קר ואי אפשר היה להישאר בצריף. הגשם דלף לתוך הצריף, לכן היינו מעבירים את תכולת הצריף לפינות יבשות. המקלחות והשירותים היו משותפים לכל תושבי המעברה במרחק של 100 מטרים מאיזור המגורים.

לבית הספר ולגן הינו צריכים ללכת כברת דרך ארוכה ולא קלה, אך הכל התקבל בשמחה וללא תלונות, כי כולם ידעו שהגיעו לארץ ישראל שהיהודים בכל העולם חלמו וקיוו לכך באלפיים שנות הגלות.

חג פורים

ילדות מאושרת

לנו הילדים היו אלה שנות שובבות ושמחת ילדות. עבור הורינו כמובן, כל זה היה קשה מאוד, כי נעקרו ממקומות שנולדו וגדלו בהם. כאן היו צריכים להתרגל לחיים חדשים ולפרנסה שלא הייתה בשפע בתקופה הזו.

בחופשים, הילדים במעברה ואני בתוכם, מצאנו תעסוקה שעזרה בפרנסת המשפחה ולו במעט. היינו מגיעים לתחנת הרכבת שהייתה בקרבת מקום, וחיכינו לתיירים ונופשים שהגיעו לנהריה. יש לציין שנהריה הייתה אז עיר תיירות ונופש, ובה היו הרבה בתי מלון וחדרי נופש בדירות פרטיות להשכרה לאורך חוף הים.

משפחות שגרו באזור היו משכירים את החדרים הפנויים בביתם לתיירים ולאורחים שהגיעו. אנו הילדים הצענו להם את הכתובות ואת המקומות האלו וקיבלנו מהם מספר גרושים. גם מבעלי יחידות הנופש קיבלנו תשלום.

דרך נוספת להרוויח כסף- היינו לוקחים עיתונים כגון ידיעות אחרונות ומעריב שאז היו מגיעים בשעות הצהריים, והיינו מוכרים אותם לאורחים בבתי המלון ולעוברים ושבים והיינו גם מקבלים מהם תשלום על כל עיתון שמכרנו וכך עזרנו ולו במעט בפרנסת המשפחה .

תקופת הצנע

משפחות העולים שבמעברה, קיבלו פנקסי מזון עם בולים (כמו קופונים) שאיתם קיבלו מזון לפי מספר הנפשות בכל משפחה. היינו הולכים למרכז חלוקת המזון שהיה אז בשדרות הגעתון בנהריה, במקום שהיום נמצא הדואר המרכזי בעיר. היינו מקבלים שם אוכל מבושל וגם אספקת מזון כמו בשר, קטניות וכו'. היו שם גם אבקת חלב ואבקת ביצים. היינו לוקחים מעט אבקת חלב ומוהלים במים ושותים, וכך היה לנו חלב. את אבקת הביצים היינו מטגנים לחביתות ביצים. בתקופה זו הממשלה החליטה על תקופת צנע כלומר חיים בצימצום מחוסר אמצעים בסיסיים. כתוצאה מכך פרח המסחר הלא חוקי של המזון שכינויו היה "השוק השחור". רוכלים היו עוברים במעברה ומוכרים ביצים טריות ומאכלים שונים שהיו חסרים בחלוקת המזון או שנשאר להם עודף מחלוקת המזון. כל זאת הרחק מעינם של הפקחים שהסתובבו במעברה.

זכור לי חורף 1952 שהיה קשה במיוחד, כשנחל הגעתון עלה על גדותיו והציף את המעברה ואת הצריפים. חלק מהצריפים היו מוצפים עד לגובה החלון – כמטר ויותר מהקרקע. הייתה סכנה מוחשית לחיי התושבים, ובמיוחד לקשישים ולילדים. הגיעו חיילים ושוטרים עם סירות מגומי קטנות, ופינו את הקשישים בסירות ואותנו הילדים נשאו על הידיים ופינו אותנו לאזורים גבוהים יותר. חלק מאיתנו, ואני בתוכם, לקחו לקיבוץ כברי. את האחרים לקחו למחנה שרגא שליד קיבוץ לוחמי הגטאות. אני וסבתא שלי היינו מנותקים משאר המשפחה למספר ימים וההורים לא ידעו היכן אנו. לאחר שאיתרו אותנו, החזירו אותנו למעברה.

בשלב מאוחר יותר, החלו בפירוק המעברות והעבירו אותנו לשיכונים שבנהריה. אז התנאים השתפרו באופן יחסי והמגורים היו יותר נוחים.

עם כל זאת, כל התקופה הזאת, הקשיים והתלאות, שלא היו קלות, התקבלו באהבה ושמחה כי הרגשנו וידענו שהגשמנו את חלומם של כל העם היהודי לדורותיו.

לסיום

ברצוני לומר שכל סיפורי זה על תקופה קשה זו, למען הצעירים שבינינו שהגיעו בתקופות המאוחרות יותר, כי לא כל מה שיש היום הוא מובן מאליו והיו תקופות קשות יותר. היום יש לנו מדינה לתפארת עם כל החיוב והשלילה כי זו ארצנו, שלנו האחת והיחידה .

הזוית האישית

סבא סמי: העבודה עם עומר וסתיו הייתה ממש חוויה בשבילי. נהנתי לספר להם את הסיפור שלי על הילדות שלי בעיר נהריה. נהנתי בסיור בבית התפוצות ואני חושב שהעבודה קירבה ביני לבין עומר נכדתי.

עומר: העבודה עם סבא שלי וסתיו הייתה מעניינת ומאוד נהנתי. היה כיף בסיור בבית התפוצות. הייתה אווירה טובה ומגובשת ואני נהנתי ללמוד על ההיסטוריה של המשפחה שלי.

סתיו: העבודה בקבוצה הייתה מעניינת. הקשבתי לסיפורים בעניין ולמדתי על נהריה של פעם. הייתה אוירה טובה. הנסיעה לבית התפוצות הייתה מוצלחת במיוחד מפני שסבא וסבתא שלי גם הצטרפו.