מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נגבה מספרת על אביה

אני ונכדתי אורי
משפחתי, אחיותי אחי הורי וסבתי
סיפור עלייתו של אבי מבגדד לארץ ישראל

אבי מאיר ז"ל, נולד בשנת 1919 – לאחר מלחמת העולם הראשונה, וחי בעיר בגדד – בן למשפחה ציונית אמידה.  סבו – יצחק פתיה, היה רב ומורה.  אביו ציון, שעסק בצורפות, האמין בחזון בנימין זאב הרצל  (1860 – 1904), וחלם על מדינת היהודים, ביקר בארץ פעמיים בטרם עלייתו, ורכש חלקת קבר בהר הזיתים. יותר מאוחר, עלה לארץ והתגורר בשכונת נווה צדק בת"א . 
 
התקופה לפני מלחמת העולם השנייה. אבי, אז נער בבגדד, הצטרף לתנועת נוער ציונית שפעלה בעירק בחשאי.
הממשלה אז, החלה להסתייג מהפעילות הציונית והפעילים הפכו לנרדפים. המדריכים היו שליחים – חברים פעילים בארגון 'ההגנה' שפעל בארץ ובגלויות, לימדו את החניכים עברית, סיפרו להם על הישוב היהודי בארץ, על המאורעות, על ארגוני המחתרת בארץ, על התנדבות וגבורה, השביעו את החניכים לשמור על סודיות והכינו אותם למשימות מטעם 'ההגנה'.
 
בשנת 1941 התקיימה בשלטון עירק הפיכה, בראשות ראשיד עלי. בערב חג שבועות, של אותה שנה, בטרם הבריטים הספיקו להכנס לעיר, ביצעו חיילים עירקים פרוגרום ביהודי העיר- בזזו אלפי חנויות ובתי יהודים, ורצחו באכזריות מאות יהודים ("פארהוד"). בעקבות פרעות 1941 נוסדה תנועת "החלוץ לארגון עלייה ולהפצת הציונות.
 
בשנת 1942 הוקם "ארגון נוער הברזל להצלה", עסק באימוני נשק והקים ארגון הגנה עצמית בשם "השורה". שליחים מארץ-ישראל ניהלו קורסים והקימו מערך הגנה יהודית בעיר. הארגונים הציוניים ארגנו את ההעפלה דרך פרס והיו פעילים עד לעלייה ההמונית בשנת 1950. 
לימים אבי התחתן בגיל צעיר ונולדו לו שלושה ילדים. אך גם בהיותו בעל משפחה, ובמקביל לעבודתו המשיך בפעילות ציונית ועפ"י הוראות ההגנה ושמר על סודיות מוחלטת.
 
בשנת 1943, עלו השלטונות העירקים, על פעילות קבוצת הנוער הציונית והיה חשש שיואשמו בריגול ויוצאו להורג בתלייה.'ההגנה' החליטה להבריח אותם במהירות ובחשאיות מעירק לישראל. אבי נאלץ לעזוב את עירק מידית, לעזוב את אמא שלי ואת שלושת ילדיו ולברוח. ה'הגנה' דאגה לו ולחבריו. סידרו לו תעודה עם שם חדש, העבירו אותו בחשאי לפרס, משם הטיסו אותו לארץ, לקיבוץ "נגבה", שם התגורר כחצי שנה ושמר על השם שקיבל.
    
1943, שלהי מלחמת העולם השנייה (1939- 1945), אבי עבד בקיבוץ, יצא למשימות שמירה , וייחל לאיחוד המשפחה בארץ. אימי וילדיה עדיין בבגדד, עברו לגור אצל הוריה. אבי שלח מכתב, ביקש כי תנסה להגיע לארץ, וציפה לבוא המשפחה.
 
אבי אימי הרב סלמן חוגי עבודי, היה הרב הראשי (האחרון) של יהודי בגדד. ככזה היה סבי מכובד מאוד בקרב בני הקהילה היהודית בבגדד, מוערך ומקורב לשלטונות בעיר. כונה: חכם סלמן. כשהתקבלה הודעת אבי שהוא בטוח בארץ ומבקש מאמי להצטרף, הגה סבי, רעיון ליציאת אימי וילדיה הקטנים מעירק בבטחה. הוא פנה לשלטונות וביקש רשות לנסוע עם אשתו רבקה (סבתי) לישראל, עקב מחלתה כדי להיבדק אצל רופא מומחה  מישראל.
 
באותה תקופה, כיוון שהילדים התחתנו צעירים מאוד וילדו מיד ילדים למשפחות ברוכות ילדים, נוצר מצב שהבנות הגדולות במשפחה, הרו וילדו  במקביל להריון והלידה של אמן. כך יצא כי תינוקות נולדו באותו זמן שנולדו הדודים שלהם. לבקשת סבי, אפשרו השלטונות שייקח עמו את שלושת ילדיו הקטנים ואת הבת הגדולה (אמי), שתטפל כביכול באחיה הקטנים.
 
התעוררה בעיה, כי לאימי היו שתי בנות ובן, ולסבתי היו בת ושני בנים בגילאים דומים. הוחלט לשנות  את מראה אחותי הצעירה יותר – למראה ילד. וכך, סיפרו את אחותי חנה, הלבישו אותה בבגדי בנים, והסבירו כי מוסיפים לה שם חדש – יעקב, כשם דודי. אחותי שהייתה קטנה וממושמעת, לא הבינה על מה ולמה, ושיתפה פעולה מבלי להתלונן. לימים, אימי סיפרה כי בדרך חששה מאוד מפני המלווה העירקי, פן תתגלה התרמית.
 
כך הגיעו אמי ואחי לארץ והתקיים איחוד המשפחה, טרם לידתי. אבי עזב את הקיבוץ, והמשפחה עברה להתגורר אצל הוריו בתל אביב. לימים 'ההגנה' סייעה לו לקבל דירת מגורים בעיר חולון, ביחד עם משפחה נוספת שעלתה מבולגריה . כך התמודדה המדינה הצעירה עם שיכון העולים החדשים שהחלו להגיע לארץ, כיוון שלא היו מספיק דירות, כל שתי משפחות קיבלו דירת שני חדרים וחלקו בה. חדר אחד לכל משפחה, מטבח, שירותים ומקלחת משותפים.
יותר מאוחר, לאחר קום המדינה, כאשר מספר העולים גדל, ולא הספיקו לבנות מספיק שיכונים, שיכנו חלק מהעולים במעברות אוהלים או בצריפים.
בתאריך 19.8.47, נולדתי. אבי שחווה את הקמת מדינת ישראל והתגאה בבתו ה'צברית', בחר בשם ישראלי, וקרא לי 'נגבה' ע"ש הקיבוץ, שהיה לו בית ראשון בישראל.  

מילון

משפחה אמידה
משפחה עשירה

ציטוטים

”דור המייסדים הקריב ועשה רבות למען המדינה“

”אבי, בחר בשם ישראלי, קרא לי נגבה ע"ש הקיבוץ, שהיה לו בית ראשון בישראל“

הקשר הרב דורי