מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-5 ליוני בשנת 1939 בעיר קזבלנקה שבמרוקו, למשפחת לוי ולהורים חיים ואסתר. שמי המקורי היה אודט: odette. שלושת אחיי היו: אברהם, (albert), דוד ויוסף. למדתי בבית ספר "אליאנס." שבקזבלנקה, בית ספר יהודי צרפתי שהשפה שנלמדה בו הייתה צרפתית. בהיותי בת 10, יום אחד בדרכי לבית הספר, לחשה לי חברה באוזן: "את יודעת שהמשיח עומד להגיע עוד מעט, וכל היהודים צריכים לעלות לארץ ישראל".

באותו יום כשהגעתי לביתי, אבי הראה לי מכתב, מהסוכנות היהודית בארץ ישראל, ובו היה כתוב: שבעוד שלושה ימים, יגיעו "מעליית הנוער" (ארגון שאסף ילדים יהודים לארץ ישראל כהכנה לעליית כל המשפחה ארצה). אני הייתי הנציגה הראשונה מהמשפחה. זאת הייתה הפתעה גדולה בשבילי, כי לא הייתה לי הכנה נפשית לזה. שמחתי כי חשבתי שאני יוצאת לטיול של מספר ימים, ולאחר מכן אני אחזור הביתה. לא ידעתי, שאני נכנסת להרפתקה, שנמשכה כ-5 שנים עד שחזרתי לחיק משפחתי. כל המשפחה התרגשה, אמי רצה איתי אל התופרת, הכינו לי מזוודה מלאה בגדים וכל טוב. ולא שכחו תמונות של המשפחה. יום לפני הנסיעה, הוריי הלכו איתי לכל קרובי המשפחה להיפרד. הרעיפו עליי חיבוקים, נשיקות והרבה הוראות- איך להיות בקשר, ולא לשכוח את המשפחה. אבי כל הזמן חזר ואמר: "תוך חודש ימים, אנחנו נפגשים!".

יצאנו ב-4 בבוקר, נפרדתי, מסבתי פיבי היקרה שהייתי מאוד קשורה אליה, (לצערי לא זכיתי לראותה שוב כי היא נפטרה אחרי שנה). זה היה לילה קר וחשוך של חודש דצמבר. אמי הלבישה אותי בהרבה שכבות. נכנסנו למיניבוס שהחלונות בו היו מכוסים בווילונות שחורים כי העלייה לא הייתה לגלית (מלך מרוקו ידע שהיהודים עוזבים אך הוא שמר זאת בסוד).

היו שם כ-10 ילדים ואני הייתי הגדולה מבניהם. היו שם גם ילדים בני 5 וילדים בני שנתיים. ברגע שהמיניבוס התחיל את הנסיעה, כל הילדים פרצו בבכי ורק אני לא בכיתי כי המדריכה שהגיעה מארץ ישאל אמרה לי: "אודט, את הכי גדולה פה ואני רוצה שתעזרי לי לטפל בילדים הקטנים". לא בכיתי כי התביישתי, וגם הייתה לי הרגשה שאנחנו יוצאים לטיול ותכף אנחנו חוזרים.

הגענו למחנה אוהלים שהוקם על שפת הים. היו שם עוד כ-100 ילדים (בערך) וחיכינו שלושה ימים לאנייה. הגיעה אנייה ישנה, הייתה סערה בים וכולנו חלינו במחלת ים. הילדים לא הפסיקו לבכות ולקרוא לאבא ולאמא. הנסיעה נמשכה כ- 4 ימים.

למרסיי שבצרפת הגענו חולים, חיוורים ומתנדנדים מרוב חולשה. שם היינו בוילה גדולה שתרם מיליונר יהודי "כמחנה מעבר" לילדים יהודים מצפון אפריקה לפני עלייתם לארץ ישראל. היינו שם כחודשיים. לא למדנו, רק טיילנו כל היום ושרנו שירים בעברית שמדריכים מישראל לימדו אותנו, וגם כתבנו מכתבים.

כעבור חודשיים טסנו לנורבגיה, לפנימייה שהנורבגים הכינו לנו כהכנה לעלייה ארצה. במטוס, רעדתי כל הזמן כי חודשיים לפני כן נפל מטוס שהיה בדרכו לפנימייה הזאת ועשרים ושניים ילדים נהרגו. רק אני זכרתי את הסיפור כי לאבי היה מנוי על העיתון linformassion  וזכרתי את התמונה של העשרים ושניים ילדים שנהרגו. ילד אחד ניצל והוא ישב לידי בכיתה, במשך כל זמן שהותינו שם.

הגענו לארץ מושלגת והכל היה לבן. לא ידענו איך נראה שלג עד כה. קיבלו אותנו מדריכים מהארץ ומטפלות נורבגיות. אחד הילדים בן חמש צעק; "יא כמה מלח!".

אחרי הקבלה עברנו ליד שולחן שלידו ישבו מורים ישראלים שהיו אמורים ללמד אותנו את השפה העברית. קודם כל הם שינו לנו את השמות הלא עבריים. לי אמרו: "מהיום נקרא לך עדה, ולא אודט, כי זה שם עברי". היינו כעשרה חודשים בנורבגיה. היה מקסים ונפלא. תשעה חודשים של חורף ושלג, למדנו עברית עם מורים שהגיעו מישראל.

טיילנו הרבה ביערות. באביב קטפנו פרחים ופטל. היה כל כך נעים שהפסקנו לבכות ולחשוב כל יום על ההורים והבית. אבא שלי כתב לי שני מכתבים לשבוע ושלחו לי גם חבילות. אחרי חמישה חודשים הצטרף אליי אחי היותר צעיר, דוד. הוא היה בן שמונה וחצי.

הרגשתי אחראית עליו למרות שההפרש בנינו היה רק שנה וחצי. טיפלתי בו, כמו אמא (ככה ביקשו ההורים במכתבים). אחרי עשרה חודשים בנורבגיה הגיע הזמן לעלות ארצה. טסנו בחזרה לצרפת שוב "לווילה גבי", הפנימייה שהיינו בה קודם.

במשך חודשיים חיכינו לאונייה. סוף סוף עלינו על אונייה ישראלית בשם "נגבה". היה קיץ, והשיט היה נפלא. כל היום התרוצצנו עם בגדי ים על הסיפון. הגענו לנמל חיפה וחיכינו מספר שעות בנמל. המדריכה ביקשה להתלבש יפה ולהסתדר לקראת הירידה לארץ ישראל. הסתכלנו על נמל חיפה, והיינו מאושרים מאוד. ילדה אחת אמרה: " ההורים שלי צדקו, המשיח בא. אנחנו בארץ ישראל". כשירדנו לנמל,ריססו אותנו עם d.d.t . לקחו אותנו למחנה מעבר (אחוזה). רחצו אותנו ונתנו לנו בגדים חדשים. אנחנו התחלנו לשמוע את השפה העברית ואני הייתי מוקסמת מהשלטים ברחובות שהיו כתובים בעברית. אחרי זה, לקחו אותנו למוסד "אונים" בכפר סבא, פנימייה לילדי עולים. שם היינו כשלושה חודשים. סוף סוף, למדנו לימודים מסודרים לבית ספר, וכמובן בעברית. שרנו שירים,רקדנו הורה, המדריכים היו נחמדים מאוד, והתחלנו להרגיש ישראלים.

כעבור שלושה חודשים, הזמין אותי המנהל לפנימייה, ואמר לי: "אני מצטער להודיע לך, שאנחנו מפרידים בינך לבין אחיך דוד, כי הוא יותר צעיר. הוא ילך לקיבוץ 'מעלה החמישה' ואת תלכי לקיבוץ 'אפיקים'. הייתי מאוד עצובה. הרגשתי אחראית לאחי, שטיפלתי בו כמהחודשים, וגם הבטחתי להוריי במכתבים לשמור עליו. מה אני אגיד להם? מה אני אכתוב להם? בכיתי וביקשתי מהמדריך שלא להפריד בינינו. הוא אמר שהוא מצטער אבל אין ברירה. אחי דוד, בכה וכתב להורים שאני עוזבת אותו. ההורים דאגו מאוד והם כתבו במכתב שהם עושים את כל המאמצים כדי להגיע מהר לארץ ישראל. אבא שלי כתב שהוא מאושר שאנחנו הולכים לקיבוצים, שם החינוך טוב מאוד, ומהבחינה הזאת, הם היו רגועים.

אני הגעתי לקיבוץ אפיקים, בקבוצה של שבעה עשר ילדים מארצות שונות. אז התחלנו לחיות חיים מסודרים: בבוקר לימודים, (השאירו אותי כיתה כי העברית שלי לא הייתה טובה), אחרי הצהריים, שעה עבודה. הלימודים היו מסודרים ולמדנו את כל המקצועות חוץ מאנגלית, כי לא הייתה מורה לאנגלית בקיבוץ. הייתי בכיתה ה' במקום ב-ו', למרות שהייתי בת אחת עשרה וחצי. בכל שנה, הוספנו עוד שעת עבודה, ועבדנו בכל מני ענפים: בגן ירק, בלול, בגן ילדים, בבית תינוקות, בחדר האוכל. היו לנו הרבה פעולות תרבות (הצגות, סרטים, פעולות חברה…). הייתי חניכת "הנוער העובד" ויצאנו הרבה לטיולים בכל הארץ.

הגיע יום העלייה של ההורים שלי ארצה. הם יצאו מקזבלנקה שבמרוקו שבועיים לפני חג הפסח, בשנת 1951. הם היו בצרפת במחנה מעבר שבוע  וחצי, עלו על אותה אוניית "נגבה", והגיעו למעברה בחיפה. יום אחד, הודיעו לי, שההורים שלי הגיעו ארצה ובן דוד שלי בא לקחת אותי לירושלים כדי להיפגש איתם. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. לראות את הוריי ואת אחי הקטן, שלא ראיתי שנה וחצי. הפגישה אצל הדודה סול בירושלים הייתה מאוד מרגשת. אמא שלי בכתה, וגם אני סוף סוף בכיתי, אחרי שהתאפקתי שנה וחצי. בלילה, ישנו כל המשפחה על מיטה אחת גדולה, מחובקים, ההורים, האחים ואני. עברנו את חג הפסח ביחד, ושוב נפרדנו. אברהם, דוד ואני לקיבוצים, וההורים ואחי הקטן יוסי, נלקחו עם קבוצה של משפחות עולים למעברה על כביש ביל"ו, כהכנה לעלייתם למושב ישרש. אחיי ואני ביקרנו אותם במעברה, בחגים ובחופשים. ההורים גרו בפחון. בגשם קפאו מקור, ובשמש סבלו מחום. בנו לשבעים משפחות, שבעים בתים טרומיים במושב, ולכל משפחה הקציבו שלושים דונם אדמה לחקלאות. לעולים היה מאוד קשה, כי הם מעולם לא עבדו בחקלאות ולא ידעו שום דבר בנושא. לאט לאט, עם הדרכה של מדריכים חקלאיים, בם התחילו לזרוע, ולשתול ירקות, ולהתפרנס מזה.

אני חייתי ארבע שנים בקיבוץ אפיקים. סיימתי את בית הספר היסודי, קיבלתי תעודה והייתי מאוד גאה. אבל הייתי קצת עצובה כי לא הייתה לנו אפשרות ללמוד תיכון מסודר בקיבוץ, ואבא שלי, רצה שאני אלמד בתיכון. (אני אסירת תודה כל החיים על החינוך שקיבלתי בקיבוץ. את הערכים שקיבלתי בקיבוץ, העברתי אחר כך לילדי). את כיתה ט' ו-י' למדתי בבית ספר תיכון עירוני, של רמלה-לוד. עברתי לגור עם ההורים במושב. הדרך לבית הספר הייתה קשה. האוטובוס עבר, רק פעמיים ביום, הלכתי ברגל ללימודים בגשם, בחמסין, בדרך קיצור בתוך מטעי זיתים כשאני שוקעת בבוץ בחורף. יום אחד,כמעט נפלתי לתוך באר באמצע שדה. המשכתי את לימודי הבגרות במדרשה (סמינר) למורים וגננות בנתניה במשך ארבע שנים וקיבלתי תעודת הוראה של מורה מוסמכת, לבית ספר יסודי. כיום, אני גמלאית של משרד החינוך, ואני סבתא לתשעה נכדים, ואמא לשבעה ילדים (לצערי אלמנה). לשמחתי הרבה, רובם קרובים אליי וגרים איתי במושב, ואני הסבתא הכי מאושרת בעולם.