מאגר סיפורי מורשת

גרתי בבית שכל ילד יכול לחלום עליו… בית קרקע ענק! אני זוכרת שהוא היה כמו ארמון. היו בו שבעה או שמונה חדרים, היו  בו שלושה או ארבעה חדרי שירותים ומקלחות. בחורף היינו אחיותי ואני משחקות בחדר משחקים מיוחד. בקיץ שיחקנו בגינה הענקית שבחוץ. כמו כן היו לנו עוזרות שהיו מבשלות בשבילנו במטבח.

אימי זיכרונה לברכה הייתה עקרת בית, כשהייתי חוזרת מבית הספר היא הייתה עוזרת לי בהכנת שיעורי הבית והייתה משוחחת איתי. אבי זכרונו לברכה היה מפרנס את המשפחה, הייתה לו חוות כבשים. לאבי  היו המון תכונות טובות במיוחד בלטה בו תכונת החסד.  גם אימי הייתה אישה  צנועה ומסורה לילדיה, מאז שאני זוכרת אותה הייתה לה אמונה מאוד חזקה בקדוש ברוך הוא. בצעירותי אהבתי מאוד את הרגעים האלו שכל המשפחה הייתה ביחד. כול יום כשכולנו-האחים והאחיות היינו חוזרים מבית הספר אימא הייתה אוספת אותנו למרכז הבית, שם היינו רוקמים יחד. אני זוכרת זאת כאילו זה היה היום.אהבתי מאוד את המנהג הזה.

לאימי היה חשוב מאוד לשמר את המסורת הארגנטינית חלאבית בעזרת מאכלים מסורתיים (מאכלים סורים):מעודה רישתה ממולאים . כיום נשארו לי כמה פריטים מהבית שלנו -סכו"ם, תכשיטים מעוצבים למיניהם כלים מיוחדים ועוד…

אני זוכרת את תקופת הילדות שלי כקשה ויפה כאחת. אבי לצערי נפטר כשהייתי בת ארבע בלבד. ההתמודדות שלי עם המצב  הייתה לא קלה בכלל… אולם בכל זאת הייתה לי גם ילדות טובה, היה לי הרגל מוזר מאוד, בגיל ממש צעיר הייתי אוכלת אדמה  וגם אהבתי למחוץ נמלים קטנות .הרגלים מצחיקים למדי….בגיל מבוגר יותר התחלתי לאהוב להרכיב פאזלים ולשחק במשחקי חשיבה  כמו בינגו וקלפים.

למדתי בבית ספר שאינו יהודי. המקצועות האהובים עלי ביותר היו גיאומטריה, הבעה, ספורט, מוזיקה והיסטוריה. הייתי תלמידה טובה במקצועות אלו.

למרות שאהבתי מאוד להשתתף בשיעור מוסיקה קרה לי בו פעם משהו "מעניין": זה קרה באחת הפעמים, כאשר צעדנו לחדר המוסיקה, כרגיל צעדנו בטור. הטור היה מסודר לפי גובה- מהנמוכות לגבוהות. אני הייתי גבוהה לכן עמדתי בסוף, המחנכת שלי דורה, תפסה את הבנות שעמדו בחלק האחורי של הטור כולל אותי והכניסה אותנו לכיתה חזרה,  היא הכניסה אותנו לתוך ארון ארוך וצר!!! היא נתנה לנו לקלף עבורה ירקות ודרשה: "תקלפו לי את הירקות עד סוף שיעור מוזיקה" היא דאגה שהבנות האחרות לא יראו או ילשינו על כך למנהל.  בארון היה ריח מחניק מאוד ולא היה אוויר כמעט…  עשר דקות לפני סוף השיעור היא פתחה לנו את הארון. ביקשתי מהמורה  לצאת לשירותים , ניצלתי את ההזדמנות ורצתי למנהל לספר לו את הכול. הוא הזמין את אימא שלי ואת המשטרה .הסוף כבר ברור.."את הירקות תיתני לקלף לילדים שלך לא לנו!" אלה היו המילים האחרונות שאמרתי לה בטרם נלקחה.

אני מאמינה שבימינו אין כאלה סיפורים.

בגיל תיכון הקמנו אני ועוד כמה חברים יהודים בני שש עשרה את מועדון "התקווה". היינו נפגשים בשבתות ומשחקים או קוראים תהילים.

הייתי בת תשע עשרה כשפרצה מלחמת ששת הימים.התקופה הייתה קשה מאוד. הייתי נרדמת עם הרדיו דלוק, אני זוכרת את עצמי יושבת ובוכה כששמעתי מה קורה לחיילים הלוחמים בישראל. במועדון שהקמנו אספנו מצרכים שונים עבור החיילים ושלחנו אותם לארץ ישראל.

בגיל שש עשרה למדתי את השפה העברית והתאהבתי בה.רציתי בכול מאודי לעלות לארץ ישראל. לבסוף בשנת 1980 הצלחתי לקבל אישורים, מכרתי את כול הדברים שהיו ברשותי, השכרתי את הדירה ולקחתי עימי כמובן את אימי ואת שתי בנותיי רחל וסליה.עלינו למטוס והגענו לישראל התאקלמנו כאן יפה.

והנה  בעז"ה אני פה כותבת לכם את סיפור חיי.

האמונה בהקב"ה הוא הדבר שהחזיק, מחזיק וימשיך להחזיק אותי לאורך כל החיים. גם ברגעים הכי קשים בחיים, הרגשתי שבורא עולם נמצא איתי ובעזרת כח התפילה והאמונה החזקה תמיד ידעתי שיהיה בסדר… הלוואי וכל הצאצאים שלי ירגישו כך וינהגו בדרך התורה והמצוות כל ימי חייהם.

תשע"ה