מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי, נולדתי בתל אביב בשנת 1935. עם סיום התיכון הלכתי לנח"ל ומאז אני חיה בקיבוץ, קודם ב"משגב עם" ואחר כך ב"הסוללים", עד היום.

גדלתי בתל אביב, ברחוב שנקין. למדתי בבית חינוך לילדי עובדים, זה היה בית ספר של תנועת העבודה הסתדרותית. למדנו ימים ארוכים, הוריי מרבית הילדים עבדו ימים ארוכים. אכלנו שם צהריים, הייתה מערכת יחסים מאוד קרובה בין המורים לתלמידים. במקביל הצטרפנו לתנועות הנוער שהיו מאוד פעילות – פעמיים שלוש בשבוע. הבוגרים של תנועות הנוער אפילו היו בגדנ"ע (גדודי נוער).

יש לזכור שזו הייתה תקופה שהסתיימה מלחמת העולם השנייה והתחיל המאבק להקמת מדינת ישראל. סיימתי את בית החינוך, בזמנו זה היה בכיתה ח'. היינו בסוף בית ספר עממי כאשר התנהל המאבק באו"ם על הקמת המדינה וכולנו עקבנו אחרי ההצבעה שהתקיימה. קשה לתאר את השמחה שהייתה ביישוב לשמע התוצאות. כל מי שהיה לו רדיו היה צמוד אליו והאחרים יצאו לרחובות והקשיבו לרמקולים עם הישמע התוצאות, התחושות היו מעורבות. מצד אחד – שמחה רבה ביותר, לעומת זה ידענו שתתחיל מלחמה ויהיו קורבנות רבים שיפגעו.

שלג בתל אביב, 1950

ואז התחילה מלחמת השחרור ואנחנו הינו מאוד מעורבים. עקבנו אחרי כל אירוע. כדאי לזכור שהאוכלוסיה היהודית היתה די קטנה ואנשים הכירו מאוד מאוד זה את זה וזה הגביר את המעורבות האישית בכל שקרה. בכיתה ט׳ עברתי לבית ספר תיכון "תיכון חדש". בית הספר שלי באופן אישי נתן כלים ללימוד עצמי שעד היום אני משתמשת בהם, וזו גדולתו של בית הספר.

כבר בשנת הלימוד האחרונה חלק מהכיתה התארגן בקבוצות גרעין להתגייס לנח"ל והמגמה הייתה להקים קיבוץ.  ואכן עם סיום שירותינו הצבאי עלינו למשגב עם שיושב על ההר על גבול לבנון. הגענו לשם ומצאנו קבוצה קטנה של חברים שניסו להחזיק את הישוב אך זה היה כמעט בלתי אפשרי בתנאים שהיו. הגבעה הייתה חשופה, מעט אנשים והיה צריך להקים מהיסוד ענפים שיספקו עבודה ופרנסה.

אני במשגב עם

הקבוצה שלנו הייתה גדולה מאוד וחלק מאיתנו יצאו לעבודות חוץ כי בתוך הנקודה לא היו מקורות לעבודה. לאט לאט התפתח היישוב. נוצרו משפחות, ילדים התרוצצו בחצר – ובהם שניים שלי. מספר שנים אחרי זה, עברתי לחיות בקיבוץ הסוללים בעמק יזרעאל ופה התחיל פרק חדש. עילם (אבא של אלה, אורי ויהל) נולד ובגיל די מבוגר, חזרתי למערכת החינוך דרך הגן, בית הספר, צה"ל, עד ששלושת הנכדות הכי צעירות שלי נולדו, ובמקביל להן, יש לי 15 נינים !

הזוית האישית

אלה ורומי: היה לנו כיף מאוד, למדנו דברים חדשים, היה מעניין ומרתק.

רותי: אני מאוד נהנית לספר את ההסטוריה שלי ושל המדינה כי הן משולבות, ובמיוחד לאוזניים קשובות.