מאגר סיפורי מורשת

ילדות בתקופת הצנע

נולדתי וגדלתי בתל אביב ברחוב בזל שהיום הוא מרכז של חנויות, מסעדות ובתי קפה. בילדותי השכונה הייתה אחרת לגמרי. במרכז רחוב בזל היה שוק מקורה ותחנת מכבי אש של תל אביב. את כל הקניות ערכנו בשוק. בילדותי הייתה תקופת הצנע שבה לא היה מבחר של מוצרים כמו שיש היום לדוגמא סוכר, ביצים וקמח חילקו בהקצבה. לכל משפחה היה פנקס תלושים לפי גודל המשפחה. מכיוון שהייתי הבת הבכורה, והייתה לי אחות קטנה אני זוכרת שלא פעם עמדתי בתור לקבלת סוכר ועוד… עופות – ניתן היה לרכוש חיים, הייתה חנות ליד ביתי עם שוחט ונשים שמורטות נוצות וזה מאוד זעזע אותי ומאז אני לא אוכלת עופות.

תקופת בית הספר

למדתי בבית הספר הר נבו שנפתח כשעליתי לכיתה א' הכיתה שלנו מנתה 54 תלמידים-3 כיתות בשכבה. עומס התלמידים נבע מהרצון לא לפצל את מספר הילדים, וליצור משמרת שנייה – פירוש הדבר שחלק מהתלמידים מתחילים ללמוד בשעה שמונה בבוקר, וחלק בשעה-12 בצהרים.

הייתי חברה בתנועת הנוער המחנות העולים  מכיתה ד' ועד י"ב (גם כמדריכה) תנועת הנוער הקנתה לי ערכים, חינכה ועיצבה את דמותי לעבודה, אכפתיות, עזרה לזולת, אזרחות טובה ואהבת הארץ.

שרות בנח"ל

הלכתי עם כל חברי לגרעין נחל שהיה מיועד לקיבוץ רעים ושירתנו שנתיים וחצי. חלק מתקופת השרות שלי הייתה בהיאחזות נחל בארותיים, ליד ניצנה, שם פגשתי את אילן (בעלי) שהיה  חבר גרעין של בני המושבים שיועד לעין יהב.

משפחה

שנתיים אחרי השחרור נישאנו ועברתי לגור במושב באר טוביה. במשך השנים עבדתי ברפת  ולמדתי לחלוב פרות. היו פעמים רבות, בעיקר בזמן מלחמות, שנאלצתי להחזיק את משק הפרות בעצמי. במלחמת יום כיפור כשהייתי בהריון ועם שני ילדים קטנים חלבתי והלכתי לעבודה ואז חליבת ערב.

מקצוע

במשך שנים רבות עבדתי בהנהלת חשבונות במרבק (משחטה של המושבים) בריכוז לולי הרבייה, הנהלת החשבונות וגזברות במושב. בתשע השנים האחרונות לעבודתי עשיתי שינוי והתחלתי לעבוד בירושלים בחברה שעסקה בקידום אתרים באינטרנט שם עבדתי  עד פרישתי.

אמנות

במשך כל השנים עסקתי בתחומי אומנות שונים עיצוב, אריגה, פיסול ולאחרונה גם ציור. ב-12 השנים האחרונות אני עוסקת בפיסול באבן, משהו שהרגשתי שנים רבות לפני שהתחלתי שברצוני לעשות. אני משתתפת בתערוכות בארץ וכן הצגתי בארצות הברית ומספר עבודות מוצגות בגלריה בניו גרזי. פסלים סביבתיים שלי מוצגים בקריית גת ראש פינה מעלה אדומים בבית ספר בכפר סבא ובאר טוביה. במקביל אני עוסקת בספורט ומטיילת בעולם במיוחד בטיולים אתגריים.

מקורות המשפחה

הורי נולדו בארץ. אנו מספר דורות ירושלמים. ומהעץ המשפחתי מסתבר שסבתא של אבי וסבתא של יצחק נבון היו אחיות.

אבי התייתם מאביו בגיל שנה ומאמו בגיל שלוש הייתה לו אחות אחת וביחד הם עברו לבית יתומים. אחות אמו ירדה לארגנטינה עם משפחתה וכששמעה שאחותה נפטרה החליטו לחזור לארץ כדי לצרף את אבי ואחותו למשפחתם. וכך היה עד למותה של דודתו. בהיותו נער עבר לקיבוץ עין חרוד ולאחר מכן חזר לירושלים. לאחר שהכיר את אמי הם התחתנו ועברו לתל אביב.

אחות של אבי נישאה ליעקב שווקי שהייה פעיל מאוד בהגנה, ואצלם בבית בשיח ג'ארח היה הסליק הראשון של ההגנה. בפשיטה של הבריטים דודתי הסתירה את כלי הנשק בסירי המטבח. יעקב היה דמות מאוד כריזמטית וחזקה  והערבים תמיד הביטו עליו בכבוד ויראה. ב1940 שמר  על ארכיאולוג בשפך זהר לים המלח, ואז הגיעו פורעים ורצחו את שניהם.

אמי, רחל לבית מזרחי נולדה בירושלים. כנראה גם סבתי שמוצאה של משפחתה מהעיר חאלב שבסוריה. הם עלו לארץ וגרו בירושלים. לסבי הייתה חנות ירקות הגדולה בירושלים שהייתה ברחוב יפו. הוא היה מספק לא רק לצרכן הפרטי אלא גם לכל בתי החולים והמלונות בירושלים. היו לו הרבה מטעים ברחבי הארץ. אני זוכרת שבכל יום חמישי הייתה עוצרת משאית ומביאה לסבתי מבחר פרות וירקות מובחרים אשר לא נמצאו כלל ברוב הבתים בשנות החמישים. סבתי גרה בבית בעל שתי קומות עם חצר פנימית-בשכונת הבוכרים. הבית נחשב בזמנו לבית ענק היו לו שני חדרים גדולים בקומה התחתונה עם תקרה מקומרת, ורצפה מעוטרת באריחים מצוירים.

באחד החדרים היה בור מים ששימש את המשפחה בתקופת המצור. מאוחר יותר שאבו שם מים  לניקיונות. המכסה של הבאר היה בגובה הרצפה ובדרך כלל אני ואחותי ישנו שם (ואני נורא פחדתי לקום מהמיטה בלילה).

אח של סבתי, יעקב עיני, אדם שקט וצנוע מאוד היה חבר בהגנה ונכלא על ידי הבריטים בבית הכלא בעכו שמשם הצליח להימלט. עם קום המדינה היה פעיל במפא"י והיה איש  סודה של גולדה מאיר שלימים אפילו הפקידה בידיו את צוואתה. הוא נפטר ליפני 10 שנים. אימא שלי בנערותה הייתה בתנועת הנוער של האצ"ל (כי המדים מצאו חן בעיניה)

זיכרון

אירוע טראומטי שזכור לי מגיל שלוש, הוא מתקופת מלחמת העצמאות, הייתה הפצצה בתל אביב ונפלה פצצה בבית מולנו וילד בין שנתיים נפצע מרסיסים והובא לטיפול אצלנו למקלט. הוא היה שטוף בדם ובכה והאירוע הזה נחקק בזיכרוני עד היום.

הזוית האישית

נבו: הדבר המרכזי שאני חוויתי הוא החיבור לתקופה ההיא. אני רוצה לומר לסבתא, תודה על שהעברת אלי את הסיפור שלך, זה מאוד משמעותי ומוערך בעיני.

סבתא מלכה: תכנית הקשר הרב דורי, פותחת צוהר נוסף ויוצרת קשר יותר אינטימי במפגש בין הדורות. מטבע הדברים בחיי היומיום אנו מספרים חוויות מהעבר לנכדינו, שחלקם סקרנים יותר, וחלקם פחות. התכנית המקסימה הזאת, מאפשרת חשיפה רחבה יותר של דור הסבא – סבתא, ובו ניתן להרחיב ולספר חוויות ואירועים מהעבר ולהכניס את הנכדים לעולם שחלקו היה נסתר מהם, כל אחד לפי סקרנותו. כמובן שהשאלות המנחות עוזרות לנווט את התוכן. על כך תבורכו. אני נהניתי.

בברכה מלכה גולדמן – סבתא של נבו אלון