מאגר סיפורי מורשת

שמי דני אבן צור. נולדתי בתאריך 12 למרץ 1948 בעיר בוקרשט שברומניה להורי משה וריזי פינקו. בבוקרשט גרנו בבית בן שלוש קומות וחצר יחד עם סבי וסבתי מצד אמי, מאיר וציפורה שטיינפלד. סבי וסבתי מצד אבי המשיכו לגור בעיר אודובשט יחד עם אחי אבי ושתי אחיותיו. סבי מאיר היה חייל בכיבוי אש בדרגת סמל בצבא הרומני ועם שחרורו למד ראיית חשבון ועבד בחברת מסחר. אבי היה סוחר במגוון סחורות בקנה מידה גדול.

לאחר מלחמת העולם השנייה והשתלטות המפלגה הקומוניסטית הפכה רומניה למדינת חסות של ברית המועצות.

בשנת 1950 אפשר הממשל הרומני ליהודים לעזוב את המדינה ואבי שהיה ציוני נלהב החליט לעלות לישראל בניגוד לאחיו ואחותו שעברו להתיישב בצ'ילי.

בנובמבר 1950 בהיותי בן שנתיים וחצי עליתי עם הורי משה וריזי פינקו לישראל על גבי האנייה טרנסילבניה.

שנת 1950 הייתה שנת "העלייה הגדולה", עם רדתנו מהאנייה הועלינו על גבי משאיות עם מטלטלינו הדלים (ניתן היה להוציא משקל של 20 ק"ג לנפש מרומניה). נסענו למחנה מעבר "שער עלייה". לאחר ימים ספורים הועברנו למעברת "פרדס חנה" שם ניתן לנו "אוהל הודי" בו היו שתי מיטות ברזל קופסת עץ גדולה ששימשה לאחסון בגדים ושולחן אוכל, לחימום היה תנור שעבד על סולר עם ארובה. ריצפת האוהל הייתה אדמה רגילה שנוכשו ממנה העשבים. החורף של שנת 1950 היה קשה במיוחד (שלג ירד בתל אביב), גשמים עזים שירדו גרמו לשלוליות והצפות, אבי היה נושא אותי על כתפיו לבית האוכל שם קיבלנו שלוש ארוחות ביום מאחר ובעת שהותנו במעברה לא היו יכולים הורי לעבוד בעבודה כלשהי וכל השירותים והמזון סופקו על ידי המדינה בחינם. בשכנותינו היו עולים ממדינות שונות באירופה אבל בעיקר היו עולים רבים שהגיעו מעירק.

לאחר מספר חודשים עברנו למעברת תלפיות בירושלים שם קיבלנו צריף שהיה בנוי על רצפת בטון ותנאים טובים מעט יותר מהאוהל בו גרנו. לאבי נמאס מהמצב במעברה והורי החליטו לשכור חדר בבית ישן בירושלים. החדר היה בבית ישן בגבול עם ירדן. החיים בבית הזה היו טובים יותר יחסית לחיים בצריף אבל מדי פעם היו חילופי ירי עם חיילים ירדניים שמנעו מאתנו לחזור הביתה למשך מספר שעות. עם הזמן עברנו מספר דירות בירושלים עד אשר רכשנו דירה משלנו בשכונת: קריית יובל שהחלה להיבנות באותה התקופה. אבי משה מצא עבודה בבנייה והיה חלק מבוני "בנייני האומה" בירושלים. לאחר תקופה מסוימת למד מקצוע חדש של ליטוש יהלומים, מקצוע זה היה קשה ופגע בראייתו. עם מעבר הדירה לקריית יובל הוא פתח חנות כלבו שבה הוא מכר את כל הדברים הקטנים לבית.

למדתי בבית הספר העממי "בית הכרם" והמשכתי את לימודיי בבית ספר תיכון "אורט" במגמת אלקטרוניקה. באותה תקופה הייתי בחבורת "נוער לנוער" שמלבד פעולות שבועיות עסקה גם בפעולות התנדבותיות למען הקהילה. התנדבתי להעביר חוג באלקטרוניקה לילדים עם שיתוק פוליו שהיו מאושפזים בבית החולים איל"ן בירושלים.

בשנת 1965 יצאתי לחו"ל עם קבוצה גדולה של נערים ונערות מכל חלקי הארץ במסגרת חילופי תלמידים מבריטניה. במסגרת זו ביקרנו במספר מקומות באנגליה ובסקוטלנד. במהלך הביקור גרנו בבתים של יהודים. אחד המקומות המעניינים הייתה טירה השייכת למשפחתו של הלורד בלפור. פעילות מעניינת אחרת הייתה השתתפות במחנה נוער של נערים ונערות מארצות שונות. במסגרת הפעילויות לימדנו שירים וריקודים ישראלים ולמדנו תרבויות מארצות שונות.

בגיל 18 התגייסתי לחייל האוויר ולאחר שנתיים נשלחתי לארצות הברית במסגרת קבוצה גדולה של טייסים מהנדסים וטכנאים ללמוד את מטוס ה"פנטום" ומערכותיו הנלוות.

אני עם מפקד בי"ס של חיל האויר בארה"ב

לאחר שמונה חודשים חזרנו לישראל וחיל האוויר קלט שתי טייסות (בטייסת יש 25 מטוסים) ממטוס זה. אני הייתי בבסיס חייל האוויר חצור שם הכרתי את אשתי עליזה שהייתה פקידת מבצעים בטייסת 105.

נכדי אורי עם אשתי עליזה

לאחר כשנה נשלחתי ללימודי הנדסת חשמל בטכניון. באותה שנה נישאנו (20 במרץ 1972). בתאריך 20 ביולי 1973נולדה שרון ביתנו הבכורה אימא של עומר וקרני. ב 6 בספטמבר 1976 נולד רועי אבא של נגה ואורי ובשנת 1982 נולד רזיאל אבא של יהונתן. בשנת 1976 סיימתי את לימודי ההנדסה ולאחר סיום קורס קצינים הוצבתי בבסיס חייל  האוויר חצור עד 1982 בה עברתי למטה חייל האוויר. בשנת 1985 יצאנו לשליחות כנציג משרד הביטחון וחייל האוויר לניהול פרויקט חדשני עבור מטוס הפנטום בעמק הסיליקון שבקליפורניה.

עם שחרורי מצה"ל עבדתי מספר שנים כמנהל שיווק ומנהל פרויקטים בחברת "סימטק". עיקר עבודתי הייתה בארה"ב, לאחר מספר שנים עברתי לחברת אלביט, ממנה יצאתי לגמלאות בשנת 2015.

אני עם אורי בכותל המערבי

 הזוית האישית

דני: היה לי חשוב לשתף את אורי בחוויית הסיפור האישי שלי של הגעתנו למעברה ויציאתנו משם אזרחים מן השורה התורמים לחברה.